איך קיבלתי את הג'וב הזה?!

כולם שואלים אותי איך קיבלתי את הג'וב הזה.
האמת, זה לא היה כל כך קשה.
זה קרה ככה באמצע הצהריים כשאני עם הכוסמת על האש, מתקשרת איזו נירית אחת מחברת משאבי אנוש. תמיד יש להן שמות כאלה, נירית, מירית, רוית, יערית, הכל כדי לבלבל את המועמד.
בדרך כלל הן אומרות את שמות חברות כח האדם אותן הן מייצגות כל כך מהר, שאני אף פעם לא מצליחה לתפוס שום דבר.
"שלום מדברת נירית מחברת נט-קומ-ויזנ-לינקס" או משהו כזה. "משאבי יומן-סורסינג וכח אנוש. שלחת לנו קורות חיים נכון?"
בטח שנכון. אבל אני זוכרת כבר למי שלחתי? 150 קורות חיים ביום אני שולחת. אפילו למשרות בתחומי הרשות הפלשתינאית. רק להחזיר את הילדים לגן ולצאת שוב מהבית לעבודה.

" אז את יכולה לבא אלינו לראיון?"

"איפה אתם נמצאים?"

מכירה את צפון העיר?

"כן".

"במגדלי בבלי".

"יש מגדלים כאלו?"

מסתבר שכן, אבל בכניסה לבנין יש מקום רק בחניית הנכים.

"את נכה רגשית", אני מצטטת לעצמי את בעלי כדי לפנות את יסורי המצפון מהראש, "מותר לך".

רבע שעה אחר כך אני כבר יושבת עם מירית.

"מדובר בחברה שנותנת שירותים כלל עולמיים למדינות מערביות, מתפתחות ובלתי מזדהות" היא מסבירה בקולה הצייצני.
"מה הכוונה מדינות בלתי מזדהות? כאלו שמתקשרות ממספר חסוי?"
"לא יודעת, זה מה שאמרו לי למסור". 
"טוב, באיזו עבודה מדובר?"
"את מזכירה, נכון?"
"מנהלת אדמיניסטרטיבית".
"שיהיה. מדובר בריכוז פרוייקט מיפוי אנושי של כלל אוכלוסי העולם".
"לא הבנתי".
"תראי, בהתחלת העולם היו מעט אנשים והכל היה בשליטה..."
"שליטה של מי?"
"לא יודעת, זה מה שאמרו לי להגיד".
"טוב, תמשיכי".
"עכשיו האוכלוסיה גדלה ויש אנשים שאף אחד לא יודע עליהם. הם מחוץ למערכת".
"איזו מערכת?"
"לא יודעת..."
"זה מה שאמרו לך להגיד".
"נכון. אז החברה הזאת מכניסה את כולם לבסיס נתונים ענקי".

"טוב..."

"זאת אותה החברה שאספה את שמות הנספים עבור יד ושם".

"אני מבינה"

"קוראים לפרוייקט החדש לכל איש username ".
"מה דרישות התפקיד?"
"החברה דורשת כמה דברים מהמועמדת. קודם כל שתדע עברית, אנגלית ולטינית".

"לטינית?" שום מכשול לא יעצור אותי בדרך לתפקיד. גם אם אצטרך ללמוד לטינית, מצרית עתיקה או סינית בניב מנדריני.

"כן. הם מקבלים הרבה פניות בלטינית והבוס לא מבין מה רוצים ממנו. איך הלטינית שלך?"

"משובחת", שיקרתי, "אבא שלי היה עובד משרד החוץ במדינה דוברת לטינית, הלכתי שם לגן".

"יש מדינה דוברת לטינית?"

שיט.

"חֹפֵר גּוּמָּץ - בּוֹ יִפּוֹל" אני מצטטת לעצמי מהיכן שהוא .

 "... אני חושבת שכן".

"איזה?"

"הממ... הותיקן, לא?"

"גדלת בותיקן?"

"כן. אל תשאלי, אני ואמא שלי היינו הנשים היחידות במדינה". טוב, קצת הסתבכתי בקורי השקרים שלי... אבל אני כבר אצא מזה איך שהוא.

"וואו. איך הוותיקן?"

מדינה נהדרת. יש שם קניונים, חבל על הזמן. קצת לצאת מהקלאוסטרופוביה של הארץ הקטנה שלנו למרחבים, זאת בהחלט היתה חויה".

"טוב, בואי נמשיך", יערית קוטעת את הפלגתי על גלי הגוזמאות.

"יש להם עוד דרישות?"

"כן, המועמדת צריכה להיות אגנוסטיקנית".

אגנוסטיקנית? מה זה לעזאזל? אני רק מקווה שזה לא משהו שקשור לכלבים. אני שונאת כלבים.

"את יודעת מה זה אגנוסטיקנית?" אני בודקת את הצד שמנגד.

"בערך". רוית נוגעת באף, עכשיו תורה לשקר.

אני נושמת לרווחה, אין לה מושג לבחורה. רשמתי לעצמי בעומק התודעה לבדוק בויקיפדיה במה מדובר.

"אבל זה מה שאמרו לי להגיד", היא חוזרת לעניינים, "אז את אגנוסטיקנית?"

"ברור. לא ראית עלי איך שנכנסתי"?

"ישר קלטתי" רוית חייכה, "בינתיים את המועמדת המובילה לתפקיד". היא מחמיאה ואז נזכרת במשהו. "יש עוד דבר אחד קטן..."

"כן, אני אתך".
"המועמדת צריכה להיות בתולה".
"סליחה?"
"בתולה".
"למה בתולה?"
"זה מה שאמרו לי להגיד".
"את יודעת שיש לי שני ילדים..."
"זאת לא בעיה, את מסיימת לעבוד בארבע".
"לא הבנת. אמרת שבתולה זה חלק מדרישות התפקיד?"
"אה, כן. לא חשוב, תגידי שאת בתולה, אף אחד לא באמת יבדוק".
"את בטוחה?"
"כן. הם לא יכולים לאמת כל מה שאנשים כותבים בקורות החיים".

"טוב ננסה".

"אז את בתולה?"

"כן, בטח, ברור. לא רואים עלי?"
"מצויין".
"את רוצה שאני אתן לך 3 תכונות חיוביות שלי ו3 שליליות, נכון?" אני נזכרת בראיונות קודמים שעברתי.
"לא". רוית מחייכת עכשיו. אם את בתולה אז זה בסדר, את בטוח עוברת. כבר היו לנו פה כמה דוברות לטינית, אבל את מבחן הבתולים אף אחת עוד לא עברה".
רוית מסיימת את הראיון.

"אני אעביר את הפרטים שלך, לחברה. לדעתי הם יתקשרו לזמן אותך לראיון די מהר, הם בלחץ"

"מה שם החברה" אני שואלת.
"זה חסוי" מושכת צורית בכתפיה.
"נו באמת", אני מנסה לשדל.

"מצטערת. זה משאמרו לי להגיד".