"אני הממסד"
"אני הממסד"
social
facebook whatsup email tweeter
17.7.11
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
תיבת דואר שתמיד מלאה, שיחות טלפון עד אמצע הלילה, תוכנית רדיו פופולרית ואינסוף מעריצים. ככה זה כשאתה הסופר החרדי הכי מבוקש בשטח. חיים ולדר לא רוצה לחולל מהפכות. הוא פשוט רוצה לחנך. והולך לו לא רע בכלל

דני (שם בדוי), ילד מהצפון שהוריו מפעילים משק, אהב מאוד לטפס על עצים. יום בהיר אחד הוא אמר לאביו שהוא הולך אל לול התרנגולות שלהם, אבל במקום זאת הלך לטפס על עץ מרוחק מעט, שעל אחד מענפיו היה שובך יונים. לאחר שהגיע לצמרת העץ התגלה בפניו מחזה מבעית: למעלה המתין לו נחש ארסי. הילד הפעלתן ניסה להתחמק, אך הנחש היה זריז יותר – והכיש אותו.

ברגעים הראשונים לאחר ההכשה חשב דני להישאר במקום ולא לספר על כך להוריו, מכיוון שחשש מאביו, שיגלה כי שיקר והלך לטפס על עצים במקום ללכת ללול התרנגולות, אבל אז הוא נזכר בסיפור שקרא בספר "ילדים מספרים על עצמם 2", של הסופר חיים ולדר, על ילד שנכווה מסיר לחץ, סבל מאוד אך לא סיפר להוריו עד שלבסוף נשבר מחמת הסבל הרב. "אני לא אהיה כמו הילד ההוא מהסיפור", חשב לעצמו דני. הוא דידה לביתו, מלמל בפני הוריו "אמא – אבא - נחש", והתעלף מול עיניהם הנדהמות.

 khyym_vldr_r
"יש חוכמולוגים שחושבים שהדרך היא לתקוף את הרבנים, אבל בתכל'ס הם לא מצליחים להשפיע". ולדר 

"אותו ילד איבד את ההכרה לשלושה שבועות, ובסופו של דבר ניצל בנס", מספר חיים ולדר על האירוע, שהוא מוכן להישבע באמיתותו (למרות שבהמשך הוא יודה שחלק קטן מאוד מהסיפורים "מבוים" כהגדרתו). "ברור שאם דני היה משתהה עוד דקה או שתיים - סופו היה אחר. למעשה, הסיפור ההוא על סיר הלחץ היה סיפור הפעלה, שמטרתו היתה לתת לילדים כיוון ועצה כיצד לפעול בסיטואציות מקבילות. וזה עבד".

אם לחדד עוד יותר את הנקודה הפדגוגית, נספר לכם שלפני מספר שנים נערך באחת התוכניות ברדיו ירושלים עימות רדיופוני בין ולדר לבין מקבילו בעולם הלא-דתי, אפרים סידון. טרם השיחה כל אחד מהם קיבל את אחד מספריו של הקולגה מהעבר השני של הכביש. "קראתי את הספר שלך", בישר לו סידון בשידור חי. "תראה, אתה כל הזמן מנסה לעזור להורים ולמורים, אתה עושה להם עבודה טובה. אבל התפקיד של הסופר אמור להיות הפוך - לדקור את זה, לפוצץ את הבלון הנפוח". ולדר השיב בתגובה: "השמצת אותי - אבל בעצם החמאת לי. אני ממש מודה לך על ההשמצה. אני, לעומת זאת, חושב שהסיפורים שלך לא חינוכיים, הורסים את החינוך, ותוקעים סיכה במערכת החינוך".

"שנינו 'החמאנו' אחד לשני - ויצאנו חברים טובים", מסכם הסופר החרדי הפופולרי. "אני בפירוש 'מודה באשמה' שאני סוג של פדגוג. אני גם בא משם. הרי הייתי מחנך, ובמקביל לעבודתי כתבתי על הרגשות של התלמידים שלי. גיליתי שלעודד ילדים לספר על עצמם זה אפקטיבי מאוד. לא אגיד שאני לגמרי לא שורט בצדדים, ולא אגיד שאני לא מנסה ליצור אמירות חשובות בנושאים שלא תמיד מדוברים בחברה שלנו, כמו זכויות הילד על גופו, אבל את זה אני עושה תוך הסכמות מוחלטות. אני לא עושה מהפכות, אבל בדרכי שלי אני מחולל שינויים שונים. המציאות היא שברגע שגדולי הדור נתנו הסכמות לספרים שלי - הם יצרו איזשהו שופר לתכנים שלי. הם בעצם הראו שאלה לא רק סיפורים אלא הרבה יותר מזה".

למרות המסרים הפדגוגיים הלא-סמויים, פעילותו של ולדר נתקלה עד היום בהתנגדות של מספר רבנים חרדיים. לדבריהם, רעיונותיו מושפעים ממקורות הזרים לחברה החרדית, ולכן אינו יכול לשמש מקור סמכות והשראה לבני נוער. בסופו של דבר הלהבות שככו ברובן, ולדר קיבל הסכמות על ספריו, והסכים לפעול לפי תכתיבי המשגיחים. מבחינתו, אולי תתפלאו, יש בכך אפילו יתרון לא קטן.  "יש בי תערובת של מחולל שינויים, ועם זאת – אני אדם ממסדי", הוא אומר, |בעצם, אני הממסד. יש אנשים חוכמולוגים שחושבים שהדרך הנכונה היא ללכת ולתקוף את החברה ואת הרבנים, אבל בתכל'ס הם לא מצליחים להשפיע כי הם בעיקר יוצרים אנטיגוניזם והתנגדות. אני מוצא את הדרך להסתדר. גדולי הדור מינו מבקר כדי לשמור על התוכן, ובמו"מ הזה בינינו אני מגלה שהוא רק עוזר לי להעביר את המסרים שאני רוצה באופן טוב יותר, וללא דברים לא חינוכיים או כאלה שיכולים לתת רעיונות שליליים, כמו הקשרים מרומזים על התאבדויות. נכון, לכל סופר יש את היצר לכתוב דברים שמדליקים את השטח ויוצרים עניין. לא אגיד שאין לי את היצר הזה, אבל אני כובש אותו. ואם אני לא כובש - אני מנסה לקבל אישור לגבי החשיבות שלו. ואם לא קיבלתי אישור - אז לא יקרה כלום אם הוא לא יתפרסם. באמת שלא יקרה כלום".

מכתבים הופכים לסיפורים
למי שלא מכיר, חיים ולדר, 42, הוא סופר הילדים הפופולרי ביותר בחברה החרדית. גם ספריו למבוגרים זכו להצלחה ניכרת, ובסך הכל עד היום ראו אור 26 ספרים פרי עטו. במקור הוא מורה, וכיום משמש מזה כ-14 שנים כמנהל "המרכז לילד ולמשפחה" בבני ברק. ואם זה לא מספיק, הוא חתן פרס ראש הממשלה "מגן הילד" מטעם המועצה הלאומית לשלום הילד.

מדובר בתארים גדולים ומפוצצים, אבל נראה שברמה האנושית ביותר, ההישג הגדול ביותר של ולדר הוא הפיכת תיבת הדואר האישית שלו, ת.ד 211 בבני ברק, למען עבור עשרות אלפי ילדים, ששלחו וממשיכים לשלוח אליו מכתבים אישיים, שבהם הם מגוללים בעיות בחייהם, מבקשים יעוץ או סתם משתפים אותו בחוויות שנולדו בעקבות קריאת ספריו. "יש לי ארונות מלאים בקלסרים", מספר ולדר. "בסך הכל הגיעו אליי עד היום כ-20,000 מכתבים ב-20 השנים שחלפו. יש עוד מספר לא קטן של מכתבים בשפות אחרות, כי חלק מהספרים שלי מתורגמים לשמונה שפות. כשיוצא ספר, כמובן שיש מבול מוגבר של מכתבים. אבל בכל מקרה, אין מצב שאבוא לתיבת הדואר והיא תהיה ריקה. מה שטוב הוא שזה מאוד משחרר את הפונים אליי. מגיעים אליי המון מכתבים שלא יהפכו לסיפורים, אבל עצם הכתיבה מאוד עוזרת לילדים במתן עצה או ביכולת לפרוק את אשר על לבם".

ולדר מספר שהוא קורא את כל המכתבים הנשלחים אליו, ללא יוצא מן הכלל. אבל כמובן שלא כולם זוכים גם למענה. "מי שצריך - אני עונה לו, בטלפון בעיקר. בכל מקרה, את כולם אני קורא ושומר. כולם מתויקים ומנויילנים. יש כאלה שמתבקש שאזמין אותם או שאשלח אותם לטיפול. מתקשרים אליי אנשים עד אחת בלילה. יש לי גם תכנית רדיו בשם 'עצות מהחיים' ברדיו קול ברמה, ושם אני מקבל המון שאלות בפקסים. על חלקן אני עונה שם. למעשה, היום מחצית מהפונים הם הורים ונוער. יש היום המון בעיות לנוער, ורבים מאמינים בי וסומכים עליי. זה בעיניי אולי ההישג הכי גדול שלי - יש לי אתיקה מאוד חזקה. לא אגיד שלעולם לא אפנה להורים על מנת לדווח על בעיה שילד פרס לפניי, אבל אעשה זאת בחכמה. אני כבכיול סוג של מגשר בין הממסד לבין הילדים בשטח".

 khyym_vldr
כותב רק תשע שעות בשבוע. עטיפת הספר החדש



לדבר בגובה העיניים

לאורך כל הראיון הטלפון הנייד של ולדר לא מפסיק לצלצל. את כל המתקשרים הוא מזמין לטלפן שוב במועד מאוחר יותר, מה שמוביל אותנו אל השאלה המתבקשת, איך אפשר לנווט בין שלל העיסוקים, ומתי בדיוק הוא מוצא את הזמן למנה העיקרית - הכתיבה. "אני כותב תשע שעות בשבוע, לא יותר מזה", הוא אומר. "לאורך היום אני מנהל את המרכז למשפחה, עונה המון לטלפונים, מקבל ילדים והורים, וגם מקבל טלפונים לבית. הטלפון שלי בבית לא חסוי. בנוסף ישנה כאמור תכנית הרדיו שלי. באמת, חיי מלאים. הזמן שלי לא איתי, אבל עדיין אני מוצא זמן. אם אתה מארגן את הדברים נכון, אפשר לעשות זאת מבלי שזה יהיה על חשבון היקירים לי. הכתיבה עצמה מתרחשת בעיקר בלילות, אבל אם באה לי מוזה, אני יכול להסתער על המחשב גם בין פגישה לפגישה. לפעמים יושב אצלי בן אדם, ואני אומר לו 'תשמע, הסיפור שלך מצוין. אני יכול לכתוב אותו תוך כדי?'".

לאחרונה ראה אור ספרו החדש, "ילדים מספרים על עצמם 6 – באש ובמים", המרכז סיפורים הקשורים לתושייה והתמודדות עם סכנות לא שגרתיות. "הספר החדש משלב בין פחדים לבין התמודדות של ילדים עם סיטואציות שבהן הם מפגינים תושיה", מספר ולדר.

כשאתה ניגש לכתיבה עבור מבוגרים, איזה דיסקט אתה מחליף בדיוק?
"אני לא בדיוק מחליף דיסקט. ממילא אני לא מתיילד ולא מתנשא בכתיבה לילדים. אני לא בא אליהם כפטרון אלא מדבר אליהם בגובה העיניים. וכך גם כלפי מבוגרים, מן הסתם".

ולדר מעיד שהוא לא סופר שמאוהב במילותיו. "יש הרבה סופרים שבעיניי לא מספקים עלילה אלא גיבובי מילים, וזה סוג של פשע בעיניי. הם אולי כותבים מילים יפות אבל לא מביאים סיפור. אני מייצר סיפור, עלילה, תובנה, הפתעה. אני בורא לעולם משהו שלא היה לפני כן".

כתב: דודו כהן

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: חיים ולדר
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus