אמן הזכרונות
אמן הזכרונות
social
facebook whatsup email tweeter
17.2.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
עבודותיו של מאיר פיצ'חזדה, שהלך החודש לעולמו, היו עמוסות בחוויות ילדות והגירה. אלה ארזי מספידה צייר שסירב לבטא את הלך הרוח המקומי

"הילדות מצטיירת אצלי כחוסר אונים מוחלט", סיפר פיצ'חזדה, שהלך החודש לעולמו, בראיון ל"מעריב". "כל ההתנהגות שלי מאז היא ניסיון להתגבר על חוסר האונים. אבא שלי האמין בפתגם גרוזיני שאומר: 'תגדל את הילד כאויב והוא יהפוך לקרוב ביותר'. זה משפט שגרוזינים קשוחים מרבים לומר. אסור היה להעניק לילד חום. אסור היה להיות רך, ואבא שלי הוא אדם נוקשה במיוחד. קשה לו לתת. אליי היה תמיד קשה".

פיצ'חזדה נולד בכותאיסי שבגרוזיה בשנת 1955 ועלה ארצה בשנת 1973. עיסוקו באמנות נבע מתוך צורך עמוק בהתמודדות עם תחושות ניכור, שנוצרו בילדותו בחיק משפחתו, וקיבלו נופך נוסף של זרות וכאב בבגרותו בישראל. למרות שרכש לו מקום של כבוד בממסד האמנות הישראלית, יצירותיו מעולם לא ביטאו הלכי רוח מקומיים. הוא יצר מתוך עולמו הפנימי והתמקד בחוויות ילדות והגירה.

הצלחה שהופרה
פיצ'חדזה נחשף לציור בילדותו, עת הצטרף לאחותו הבכירה מקוואלה, המבוגרת ממנו בחמש שנים, ללמוד אמנות אצל גדול אמני גרוזיה - ראזו ראמשווילי. ראמשווילי זיהה את כישרונם של האחים ודאג לטפח אותם בצל קורתו. כשנתיים לאחר עלייתם ארצה, בשנת 1975, הציגו מאיר ומקוואלה תערוכה משותפת בבית סוקולוב בתל אביב.

הייתה זו התחלה טובה, שזכתה אף להצלחה מסחרית, אך היא נפסקה ארבע שנים מאוחר יותר, לאחר שאחותו שמה קץ לחייה. מקוואלה נקלעה למשבר בעקבות פרידה מבן זוגה שלושה חודשים לאחר שנישאו, ובשל געגועיה הגוברים לארץ מולדתה - גרוזיה. אירוע טראגי זה העמיק את תחושות השבר והניכור שנשא מאיר פיצ'חדזה, בעיקר משום שאחותו הייתה מקור החום והקרבה המשמעותי ביותר עבורו. 

רבות מיצירותיו מציגות דמויות מן העבר, לבושות בבגדים עממיים, על רקע נופי גרוזיה הקודרת. ציורים אלו מבוססים לרוב על תצלומי משפחה ישנים, מתוך אלבום ילדות קטן שפיצ'חדזה נהג לקחת איתו בנסיעות ארוכות. לעתים הן מבוססות על צילומים שצילם בגרוזיה בעת ביקורו בשנת 1999. אחד הציורים החשובים שיצר מבוסס על צילום של אחותו בהיותה בת ארבע. בצילום זה לובשת אחותו בגד רועי צאן, המשמש בעת הצורך כאוהל, שמיכה או מזרן.

 

 pyts1

הבחירה לצייר בגד רועים רב-שימושי מבטאת מצב קיומי של נדודים, הגירה, שינוי והשתנות. למרות התנועה המרומזת בסוג זה של בגד, התחושה שמתקבלת כאשר צופים בציור היא תחושה של קיפאון ואימה. "בילדותי הבגד הזה היה אחד הדברים הכי מפחידים. ראיתי אז סרט שהייתה בו סצינת חטיפה של ילד. הילד הוחבא בתוך הבגד המוזר והחוטף ישב על סוס. גם בצילום של מקוואלה היה תמיד משהו מפחיד, בגלל המעיל", אמר פיצ'חדזה בראיון ל"הארץ". כך מנציח הציור את הפחד מן השינוי והצמיחה לצד התלישות והיעדר השורשים.

גם בציור הילד הרוכב על החמור מקופל רעיון המסע והנדודים. המסע נראה כמעמסה והרוכב וחמורו נראים עייפים ועצובים. ציור זה, כמו רבים אחרים, מבליט את הניגוד שבין הדמות המופזת לרקע הנוף הקודר. רק צבעי השמש, ספק זורחת ספק שוקעת, עונים כהד לאור הקורן מן הדמות, וכמו מציעים לה בחירה בין נתיב זריחה לנתיב שקיעה.

 

 

 picture2

כשהעצב מחלחל
מבין הדמויות הרבות שצייר, מקום מכובד ביותר שמור לילדים ולילדות. הילדים של פיצ'חדזה מלאי חן וקסם, אך נעדרים תמימות. הם לבושים בבגדים עממיים וססגוניים, אך על פניהם נסוך דוק של עצבות. ציורים אלו הושפעו, בין השאר, מהצייר הלאומי של גרוזיה - ניקו פירוסמאנשווילי (1862 – 1918).

פירוסמאנשווילי צמח בלב התרבות העממית, ובהיותו ער לתהפוכות ההיסטוריות שאירעו בתקופתו, פיתח סגנון ספקני ודחה כל תמימות או תקווה. העצב בתמונותיו חלחל לציורי הילדות של פיצ'חדזה, כמו גם האור הקורן מבעד לדמויות והצבעוניות העשירה על רקע שחור.

דימוי נוסף ששלט בציוריו של פיצ'חדזה משנות ה-90 ואילך הן מזוודות המהגרים. מזוודות וספרים בתנוחות שונות מנציחות את שאלת השייכות ומנכיחות את תחושת ההגירה. אחד הציורים המפורסמים בקטגוריה זו היא דיוקן האמן נושא מזוודות, 1996.

לקראת סוף ימיו החלה הצבעוניות העשירה לתפוס מקום רחב יותר ביצירותיו. הדמויות שנעשו ברישום ריאליסטי מדויק פינו את מקומן לטובת דמויות שטוחות בסגנון נאיבי (בדומה לקווי מתאר של ציורי ילדים) והרקע השחור התמעט ונעלם. חמור המסע העייף התחלף בחמור שעשועים אדום, וביצירות אחדות אף הפך לסוס אבירים צבעוני. נראה שפיצ'חדזה הגיע בשנותיו האחרונות למצב של קבלה והשלמה, והחל תהליך של יציאה מן "הקופסה השחורה" של זיכרונות ילדותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus