אל תתפתו לזרים
אל תתפתו לזרים
social
facebook whatsup email tweeter
5.10.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
יפתח הקריב את בתו, מישע זבח את בנו ואברהם עקד את בנו – המעשה הנורא הועיל לשלושתם. האם קורבן אדם הוא רצון האל? תמר דבדבני מבארת סוגיות מרכזיות בעבודה זרה

אמר ליה רבה בר יצחק לרב יהודה: איכא עבודה זרה באתרין, דכי מינגיב עלמא ולא אתי מיטרא, שחטי לה גברא ואתי מיטרא! אמר ליה: אילו שכיבנא השתא ולא אמרי לכו הא מלתא! הכי אמר רב: מאי דכתיב- "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד', 19)? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם (עבודה זרה נה ע"א, לפי כתב יד פאריס)

לוגו מדור הדף השבועי

 

תרגום:
אמר לו רבה בר יצחק לרב יהודה: יש (מקום) עבודה זרה במקומנו, שכאשר מתייבש העולם ולא בא גשם, שוחטים לה (לעבודה הזרה) איש ובא גשם! אמר לו (רב יהודה): אילו הייתי מת עכשיו לא הייתי אומר לכם דבר זה! כך אמר רב: מהו שכתוב "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד', 19)? מלמד שהחליקן (אלהים לגויים) בדברים כדי לטורדן מן העולם.

הקשר:
המשנה השביעית בפרק הרביעי של מסכת עבודה זרה יוצאת דופן. היא היחידה בין אחיותיה למסכת שדנה באופן ישיר בשאלות דתיות עקרוניות ואינה הלכתית גרידא. המשנה מעלה קושיה חריפה על התנהלותו של אלהים ביחס לדתות אחרות הקיימות בעולם: "אם אין רצונו (של הקב"ה) בעבודה זרה למה אינו מבטלה?!". לקושיה זו מצרפת המשנה תשובה מעניינת, ואף התלמוד מוסיף שאלות ותשובות בסגנון דומה. השיחה שתידון כאן היא חלק מדיון תלמודי זה.

דיון:
איכא עבודה זרה באתרין, דכי מינגיב עלמא ולא אתי מיטרא, שחטו לה גברא ואתי מיטרא!

קושיית המשנה מאתגרת את כוחו ושליטתו של אלהים בעולם, באמצעות הטענה שמתנגדיו עדיין קיימים בו. התלמוד ממשיך קו זה אך מוסיף לו הסתעפות מעניינת: העבודה הזרה "עובדת", כלומר הפולחן לאלים אחרים אכן מצליח להשפיע על המציאות. כך, למשל, טוען זונין כלפי ר' עקיבא: "אנו רואים אנשים שהולכים (לעבוד עבודה זרה) כשאבריהם שבורים ובאים (בחזרה) כאשר הם צמודים (שלמים)" (בבלי ע"ז נה ע"א, התרגום שלי).

המציאות מוכיחה לזונין כי הפולחן הדתי האסור, המוגדר כ"זר" ומוטעה, דווקא מצליח את דרכם של הדבקים בו! לר' עקיבא יש מענה לשאלתו של זונין: "יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני, כיון שהגיע זמנן לצאת הלך זה לבית עבודה זרה, אמרו יסורין: דין הוא שלא נצא, וחוזרין ואומרים: וכי מפני ששוטה זה עושה שלא כהוגן אנו נאבד שבועתנו?" (שם, שם). כלומר, העולם נוהג בחוקיות מסוימת וזו לא תשתנה גם אם במקרים מסוימים היא מוכיחה לכאורה את צדקת הטועים. תשובה זו, בניסוחים שונים, משמשת את התלמוד כמה פעמים בדיונו כאן ולי היא נשמעת – למרות הציוריות האגדית שלה – רציונליסטית למדי.

קושייתו של רבה בר יצחק מתמקדת בקורבן אדם – במקומו יש המקריבים לאלוהיהם אנשים כדי להוריד גשמים, והדבר מצליח בידם. כמו רבים מהנביאים, גם ירמיהו יוצא בכל תוקף נגד הקרבת ילדים: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיה יט, 5). החזרה המשולשת על ביטויי הסלידה - לא ציוויתי, לא דיברתי, לא עלתה על ליבי - יכולה אולי להעיד כי מקריבי הילדים חשבו כי הם ממלאים את רצון אלהים ואת זאת בא הנביא לסתור. גם המדרש משתמש בפסוק זה כדי לתקן את התפיסה המוטעית לפיה אלהים חפץ בקורבן אדם: "אשר לא צויתי - על יפתח; ולא דברתי - על מישע מלך מואב; ולא עלתה על לבי - שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח" (ספרי דברים קמח).

 akeda
ולא עלתה על לבי שיקריב אברהם בנו על גבי המזבח. עקדת יצחק, קראוג'ו

בניגוד לעולה מפשט הכתובים, טוען המדרש, יפתח שהקריב את בתו (שופטים יא, 40-30), מישע שזבח את בנו (מלכים ב ג, 27) ואברהם שעקד את יצחק (בראשית כב, 10) עשו זאת בניגוד גמור לציווי האלהי. להבנתי יש במדרש זה סוג של אירוניה – הוא מתנגד בתוקף לכך שאלהים רוצה בקורבן אדם, אולם בו בזמן הוא מפנה אותנו שוב אל הפסוקים המדגישים את ההיפך הגמור: יפתח ניצח במלחמה בזכות נדרו, מישע הבריח את אויביו בזכות הקרבת בנו ואברהם צוּוה באופן ישיר להעלות את יצחק לעולה. אולי זו דרכו של המדרש ללמד שגם אם נדמה שאלהים יקבל זאת בשמחה, חובתו של השכל הישר והמוסר הבריא למנוע הריגת אדם.

אמר ליה: אילו שכיבנא השתא ולא אמרי לכו הא מלתא!
תשובתו של רב יהודה מחולקת לשניים. החלק הראשון נאמר לכאורה כהערת אגב, כאילו אין לו קשר ישיר לשאלה והוא מהווה רק ביטוי לשמחת המורה על שאלת תלמידו. נדמה לי כי כבר ב"הערת שוליים" זו מבטא רב יהודה את סלידתו העמוקה מקורבן אדם. אדם מת אינו יכול לענות על שאלות, אינו יכול ללמד, אינו יכול לקדם את העולם לתובנות חדשות ואינו יכול לעבוד את אלהים. לכן, טוען רב יהודה בעקיפין, כל הגורם מוות לאדם אחר חוטא לאלהים.

"אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" (דברים ד, 19)? מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם -
עיקר תשובתו של רב יהודה מוקדש לדרשתו של רב על הפסוק מדברים. בהקשרו מדגיש הפסוק את ההבדל העקרוני בין ישראל לעמים - בעוד לכל העמים חילק אלהים אלים משלהם והתיר להם לעובדם, לעמו הוא שמר את עצמו בלבד.

המדרש מן הספרי מציע פירוש אחר: "רבי יוסי הגלילי אומר מכלל שנאמר 'אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים' (דברים ד, 19), יכול שחלקם לאומות?! תלמוד לומר 'אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם' (דברים כט, 25)" (ספרי דברים קמח). לפי ר' יוסי ההבנה לפיה לכל עם האל שלו היא הבנה שגויה, כיוון שמן הפסוק בדברים כט, 25 מובן שאלהים לא חילק את האמונות הנלוזות לאף אחד וגם אומות העולם חייבות לעבוד רק אותו.

לדעת רב יהודה, לעומת זאת, אלהים אולי לא נתן לעמים את אמונותיהם השגויות, אבל הוא "החליקן בדברים" כדי שיעבדו עבודה זרה ובכך ידונו עצמם למוות. רש"י מפרש "החליקן בדברים" כ"מניחן לטעות", אבל ייתכן שהכוונה היא לכך שאלהים פיתה את הגויים, באמצעות חלקוּת לשון, לעבוד עבודה זרה ובכך להתחייב במוות. בכל מקרה, טוען רב יהודה, העבודה הזרה וקורבן האדם בכללה היא מעין כפתור להשמדה עצמית, שהפקיד אלהים ביד הגויים וכל עוד הם משתמשים בו הם דנים עצמם למוות.

לכאורה רב יהודה אינו עונה על הטענה שהקרבת האדם מועילה בהורדת גשמים. למעשה, הוא משיב עליה פעמיים. ראשית, הוא מלמד אותנו שמותו של אדם מונע טוב מן העולם ובכך בודאי מנוגד תכלית ניגוד לרצונו של אלהים. שנית, הוא טוען שגם אם נדמה כי קורבן האדם "עובד", הרי שהוא מוטעה ומקרב את קיצם של העוסקים בו – הן ברמה הקוסמית-גאולית והן ברמה המיידית והארצית ביותר, כיוון שהוא גודע את עתידם, את ילדיהם. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus