6. בין מפקד לטירון מבוגר.

הערב המשיך בפגישה עם קצינת ת"ש, שמה שהיה לי לומר לה הוא, שתציין שקשה לי מאוד לסגור שבת. אחר כך היתה חתימה על משהו, התכנסות ללא מטרה באולם כלשהו, כשכל תזוזה קבוצתית נעשית בעזרת המנגנון המתוחכם של שני טורים מסודרים, נתינת הקשב למפקד, הערות רועמות על v לא סגור בין הנעליים וכאלה. ניסו להגדיר לנו מידי פעם, מה עוד צפוי לנו היום, הבעיה היתה שגם הם לא ממש ידעו. דיברו על חלוקה לכיתות, אבל לבסוף לא הספיקה השעה. באחת עשרה בלילה, ואני כבר עייף מאוד מאוד, ניגשתי למפקד שעמד על במת האולם עמידה סתמית ומשועממת, רק כדי לשמור על הטירונים שלא יעשו שטויות, כמו לקרוא משהו או לפטפט חלילה, וחטפתי אתו כמה מילים. ניסיתי להסביר לו, שלמרות שאני מבין את הרציונאל של הסגל, להטיל מרות בצורה קשוחה, כדאי להביא בחשבון שיש כאן חברה מבוגרים למדי, שאמורים להתקשות בקבלת אותה מרות. הדברים כוונו לעימות שכבר הספיק לפרוץ בין טירון מבוגר לאותו מפקד, כשהאחרון נקט לשון מאיימת למדי, לעומת מריו של הטירון שנמנעה ממנו הסיגריה שלו, מזה שעות ארוכות.

הבנתי אז, שיש שתי דרכים להתנהל מול הסגל. האחת היא לכופף ידיים זה לזה, וחשבוני מראה שידם תקיפה יותר ובעלת יכולות ענישה, מה שאנו נעדרים לגמרי. השניה היא לבא אתם בהבנה כללית ולבקש על פרטים, מתוך הכנעה לעיקרון הרחב. בחרתי בדרך השניה, לא רק משום שאני מאמין בהצלחתה, אלא גם משום שאני מאמין בנכונותה. אני מבין את רוחה הכללית של צורת הפיקוד בצבא. צבא אינו עוד ארגון השואף ליעילות. צבא ללא משמעת ברזל, הוא הרה אסון בעת מבחן. בכל הערה על וי לא סגור, ראיתי השתקפות של שרשרת טנק לא משומנת. לעולם אסור לו למפקד, לסמוך על שיקול דעתו של הפקוד. בקושי על שיקול דעתו שלו עצמו. מה שניתן לבקש במסגרת טירונות, הוא מתיחת הוראות הפיקוד עד הקצה, מבלי להפר אותן חלילה.

עוד שתי בקשות היו לי אל המפקד. אחת, להתקשר הביתה לפני שיהיה מאוחר מידי. התשובה היתה, עוד מעט. מעט שבאמת הפך כבר למאוחר מידי. לא התקשרתי הביתה באותו לילה. השניה, לשחרר אותנו לתפילת ערבית לפני חצות הלילה, בסביבות אחת עשרה וארבעים בעונה זו, כפי שדורשת ההלכה לכתחילה. בקשה זו נענתה בסופו של דבר.

עוד כמה דקות ויצאנו לתפילה, שעת ט"ש (הכל בצבא ראשי תיבות) ושש שעות שינה, על פי פקודת מטכ"ל. מיהרנו לבית הכנסת של הבסיס, השוכן מול הפלוגה שלנו, שמתמחה במיוחד בקליטת מחזורי חרדים ודתיים, או תורתו ואמונתו כמו שקראו לנו. הם לא הבינו את המונח תורתו אומנותו מלשון עיסוקו. באמצע התפילה חווינו זאת לראשונה, צבע אדום, צבע אדום ואנו התפזרנו בריצה מבוהלת לכל עבר. בית הכנסת הוא אמנם מבנה, אך לא ממוגן. ההנחיה היתה להיכנס למיגונית בתוך עשרים שניות. בעברי על הגשר, החלטתי בהבזק של רגע לתפוס מחסה מתחתיו. גלגלתי את עצמי על האדמה וחיכיתי שם לפיצוץ שיבוא. אחרי כחצי דקה יצאתי ורצתי למיגונית ואז רק גיליתי שטעיתי בניווט. הגשר היה של הפלוגה השכנה, זו הסמוכה לבית הכנסת מכיוון אחר של הפתח. במקום לרוץ ישר ושמאלה רצתי ימינה. שהיתי במיגונית שם תוך שאני ממשיך להתפלל ולצידי שוהים חיילים וחיילות מהפלוגה הלא מוכרת. לא יכולתי להחליף אתם מילה אחת, שכן אני באמצע ברכות קריאת שמע. חיכיתי לקריאת חזרה לשגרה וחזרתי לבית הכנסת להשלים את התפילה, עם יתר החברים שחזרו מהפלוגה שלנו.

סיימנו את התפילה, נכנסנו לאוהלים, כל אחד היכן שהניח במקרה את הציוד שלו בתחילת הערב, איכשהו עלה אור באוהל, נדמה לי שהמפקדים הביאו נורה, והתארגנו לשינה ראשונה בבסיס. המזרנים הדקיקים לא היו ממש יבשים ושק שינה (שק"ש) לא היה משהו שידעתי איך הוא אמור להראות, בודאי לא איך משתמשים בו. עברנו את זה, היינו מספיק עייפים. עדיף לישון כעת, מחר יהיה זמן לכל התהיות ולבטח יתווספו עליהן עוד רבות. ההשכמה צפויה בשעה מאוחרת למדי, משהו כמו שבע וחצי, צהרים במושגי טירונות. זה לא יחזור על עצמו פעמים רבות.

היו מי שיצאו לצינת הלילה, לכיוון המקלחות. אחרים, ואני בתוכם, ויתרו על התענוג. קיווינו שמחר תימצא שעת כושר להשלים את החסר. תוך זמן קצר, שרר שקט בפלוגה, שקט עייף של התחלה.