48. פסולת מעזה לפח של זיקים.

כטירונים נדרשנו להחזיק בזמינות את הכובע ב ואת הכומתה. ביומיום לא אהבו שנסתובב עם כומתה בכותפת, אבל לכבודו של קצין, מהמ"מ ומעלה נדרשנו לשלוף דווקא את הכומתה. המפקדים היו מתריעים תמיד בהפסקה האחרונה לפני הופעת קצין להצטייד בכומתה. עם הזמן הם המליצו להחזיק תמיד את שניהם עלינו, אחד בכומתה או על הראש והשני בכיס. כמובן שטקסים חייבו גם כן כומתה, וגם בשבת הסתובבנו עם כומתה, בארוחת ליל שבת בפקודה ובמשך השבת מבחירתנו.

כעת שמנו את הכומתה לכבוד התוכן שהועבר בשיעור. המפקד של הכיתה שלנו העביר שיעור למחלקה על סמלי המדינה. בתחילת השיעור הוא השלים שיעור קודם שלו על הדרגות בצה"ל, ואחר כך הוא עבר למשמעות סמלי המדינה השונים. הוא שאל על הדגל, על הסמל, על ההמנון. מה שלא לומדים בשיעורי אזרחות לומדים בטירונות 02.

המורכב ביותר מבחינת תוכנו, הוא סמל המדינה. שורשו הוא בנבואתו של זכריה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ." בהמשך מתבאר שם, שהזית מסמל את השמן, בו משחו את הכהן הגדול ואת המלך. כיום הוענקו לזית שבסמל משמעויות ודרשנויות נוספות, כמו שלום, חכמה ועוד.



קיבלנו את הנשקים ליום נוסף. נישן עליהם עוד לילה ומחר ניפרד מהם לתמיד. חלקנו הגדול כנראה לא יחזיק עוד בנשק. בטיפול בחללים לא צריך אותו. ביום שני טיפלנו בהם שוב, פירקנו אותם, הפרדנו רצועות, שפצרנו והלכנו לנשקיה להזדכות עליהם. בלי הנשק הרגשנו כבר חצי אחרי הטירונות.

התחלנו לחשוב על הפרידה. אמרו לנו שהטקס יהיה ללא בני משפחה, מטעמים של בטחון וההיערכות הנדרשת מהבסיס לאירוח, ומשום שבכל חודש בערך מסיימים מחזור בפלוגה כמו שלנו. היו כאלו שהתאכזבו, אחרים דווקא היו אדישים. ממילא הם לא תכננו להזמין מישהו. גם אם היו מזמינים ספק אם רבים היו באים. זה לא הטקס של הנער שהפך לחייל, גאוות המשפחה הישראלית. אצלנו זה לא ציון דרך משמעותי, ובמידה שכן לא תמיד בני המשפחה שמחים בו.

היו כמה שיצאו עוד לפני טקס ההשבעה, מפאת אילוצים של פרנסה. הם לא יכולים להישאר עד יום שלישי. אחד מהם היה מי שישן במיטה הסמוכה אלי. אדם חביב מאוד, בעל יכולות מרשימות ושקט למדי. לקח לי קצת זמן לגלות אותו, אבל משהכרתי אותו הוא השאיר עלי רושם חזק, של אדם בעל אופי וחכמה, שגם השתווה עם חשיבתי בכמה וכמה תחומים. הוא חונך כתורני-לאומי. חלק מהמסכת שלמדתי, היה בחברותא אתו.



אחרי הצהריים של יום שני, היתה למ"מ יוזמה מעניינת. יצאנו לחוף הים, מרחק קצר מהבסיס, לניקוי החוף מפסולת ולשיעור כושר גופני אחרון. מצד אחד זו היתה אוירה יותר משוחררת, אבל מצד שני הסגל דאג שלא נפרש את זה לא נכון. צעדנו בדממה תחת משמעת ברורה. בחוף, המשימה היתה למלא שקיות בפסולת. הפסולת מגיעה בחלקה הגדול ישירות מעזה, מרחק של מאות מטרים בלבד. כך טען המ"מ וכך אמנם התברר מאיסוף של אריזות חטיפים וכדומה, שהכיתוב עליהם היה באנגלית וערבית. מוצר כזה לבטח לא נמכר בישראל. מעניין שבזמן שלפי הטענות לא נכנס אוכל לעזה, ימים ספורים אחרי עופרת יצוקה, הפסולת היתה של מוצרי מותרות בעליל.

רצנו על החוף, פנימה לכיוון הדיונות וחזרה לחוף אל מול השמש הצוללת בים. עם חשיכה חזרנו לבסיס בצעדה מסודרת, כאשר בהתחלה, אחרי המ"מ, צועד חייל נושא דגל ובסוף שוב דגלי המדינה והפלוגה. נשאתי את הדגל הגדול עם עוד חבר. ניתן היה כבר לחוש מעין גאוות יחידה.