37. בל תשחית
social
facebook whatsup email tweeter
20.3.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

צעדנו אל המטבח, לאכול ולהישאר בו כל היום, תורנות כזכור. בצהריים יצאתי לשיחת חתך אצל מפקד הבט"ר, כנציג אחד מתוך שני נציגי המחלקה. התכנסנו בחדרו, עשרה נציגים של שתי פלוגות, לשיחה שעיקר תוכנה הוא שיפור ושימור על פי הכינוי המקובל. השמעת ביקורת בצורה בונה.

הוא התעניין בסיפורי האישי ובחוויותי. "טירונות כמעט בגילי", הוא אמר. הוא דיבר בנימה של התנצלות, על כך שיצאה לנו טירונות מעורבת, מבוגרים חרדים עם צעירים מהמגזר הכללי. אמרתי לו שלא הייתי מוותר על החיבור הזה.&nbspאחת התרומות החשובות ביותר של החודש הזה מבחינתי, היתה ההזדמנות הנדירה&nbspלהכיר אלו את אלו, לשמוע ולהבין אחד את עולמו של רעהו. זו היתה חוויה מיוחדת, בונה ובעלת פוטנציאל. זהו&nbspהיה פעם&nbspחלק מהאתוס הצה"לי - כור ההיתוך. גם אם לא מדובר על ליישר את כולם לאותו מסלול, מזה ירדו קובעי המדיניות ואינני מצר על כך, לפחות חשוב להיות מודע לאיך בן המגזר האחר חושב וחי.



חזרתי לחדר האוכל, להמשך התורנות. סיימנו את הנדרש לעת עתה ושוחררנו להפסקה ארוכה, על מנת להתייצב לפני ארוחת ערב, להמשך העבודה. כשחזרנו, סיימנו מהר את המעט שהיה לעשות וישבנו. אחרי זמן מה, הופיע מפקד ליד השולחן לחוץ וזועם: "מה אתם יושבים פה? למה לא אמרתם שלא ערכו את השולחן של מפקד הבסיס?" גם הם לחוצים ממישהו מעליהם.

שולחנו של מפקד הבסיס, היה סיפור מעניין. בשני שולחנות בקצה חדר האוכל, נערכו בכל ארוחה שנים עשר מקומות ישיבה,&nbspבשתים עשרה צלחות, לא פלסטיק כמו כולם אלא מכובדות יותר, פורצלן, ומגשיות נאות עם כל מה שיש להציע באותה ארוחה. המתסכל בכל זה היה, שפעמים רבות השולחן נשאר נקי בתום זמן האוכל. אף אחד לא התקרב אליו. לפעמים היתה כוס אחת משומשת, וקרה גם שאדם או שניים, מהסגל הבכיר של הבסיס, אכל שם משהו. על התורנים היה לפנות את הכל כלעומת שהניחו, ולהשליך לפח האשפה. חשבתי שאולי זו פקודה בלתי חוקית בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליה. הייתי פונה עם השאלה הזו לייעוץ משפטי, אולי למשה נגבי מקול ישראל, בהזדמנות.

לא שזו היתה כמות האוכל הגדולה ביותר שנזרקה. השלכנו קופסאות גבינה שלמות, שמישהו רק פתח לטעום או להריח. פעם רוקנתי תבנית עמוקה מלאה בסלט תפו"א, אולי אפילו עם קדושת שביעית. היו חברים שטענו שזה אסור: "בל תשחית" הם אמרו. אמרתי להם שבל תשחית אדם, חמור מבל תשחית אוכל. הגמרא פוסקת כך לגבי מי שאינו יודע להבדיל בין שיכר ליין, שאם ישתה יין הרי הוא מכלהו לחינם, שכן הוא נהנה במידה שווה מהשיכר הזול. למרות זאת לא יעדיף את השיכר, משום שהוא משחית את הגוף.

ההיגיון מחייב להשליך אוכל פתוח במטבח ענק, משום שלא ניתן לפקח&nbspעל אוכל מקולקל שלא יחזור לשולחנות. אם לא תשליך אוכל, סופך לאשפז חיילים. אבל הנוהל הזה של עריכת שולחן והשלכת כל תכנו לאשפה, היה קשה מצפונית לביצוע.



המפקדים היו לחוצים מהסגל הבכיר, יותר משאנו היינו לחוצים מהם. פעם אחת נכחתי בעת שקצין בדרגה גבוהה נזף במפקד זוטר. האיום ברקע לא היה שעות ביציאה או עשרים שכיבות שמיכה, אלא משפט וכלא. חד וחלק. ולא דובר על עבירה רצינית, אלא על פעולה של שררה מצד המפקד הזוטר, שהיתה יומרנית מידי למעמדו והרגיזה את הבכיר. למדתי אז להכיר את הצד השני, של חייו של מפקד שהוא גם פקוד.

ניגשתי לערוך את שולחנו של המפקד, אחרי שהכרנו כמה שעות קודם. כדאי להשקיע בבעלי הדרגות, אולי זה יעזור פעם. מאז הייתי מצדיע לו בעברו בחדר האוכל. דווקא הפעם הוא ישב בהרכב מורחב. מה שהגשתי לא הושלך.

סיימנו את היום מוקדם מהצפוי, כך על פי הסמל. לא תהיה עוד תורנות מטבח, מעתה רק תכנים. שוחררנו לשינה. עם הזמן התחיל הלו"ז להתרווח מעט מעט, בעקבות הימים שהתווספו. המפקדים התחילו לצפר אותנו בשבע שעות שינה לפעמים. פעם חשבתי שזו עבירה על פקודת מטכ"ל. כנראה הם השתכנעו שזה לא חמור יותר מלבזבז שעה סתם באמצע היום על לך ושוב מפה לשם וחזרה. אולי שינה יכולה גם היא להיות משימה.



נשארנו עם זמן פנוי, והלכנו לבית הכנסת. הפעם אפשר גם ללמוד אחרי התפילה. התחלתי בימים כאלו למסור שיעור גמרא. בכל פעם היה מספר המצטרפים שונה והוא נע בין אחד לחמשה. באופן אישי סיימתי מסכת קצרצרה, אורכה שנים עשר דפים וקצת. מסכת הוריות.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus