36. הלוית המת וביקור חולים

יום שני חל בו ראש חודש שבט. ביום ראשון היה מי שהעלה את הרעיון לבקש הארכה לתפילת מנחה, כדי לומר סדר סליחות של יום כיפור קטן, כינוי לערב ראש חודש. יש הנוהגים להתענות בכל ערב ראש חודש, כדי לסיים את החודש מתוך תשובה וחשבון נפש ולהתחיל את החודש החדש במצב רוחני נעלה יותר, מעין התהליך השנתי של יום הכיפורים. בתפילת מוסף נקרא ראש חודש זמן כפרה לכל תולדותם (של בני ישראל) ובזמן בית המקדש היו מקריבים שעיר עזים לחטאת על העם. מלבד המתענים, שאינם רבים, יש רבים הנוהגים לומר סליחות בתפילת מנחה שלפני ראש חודש. אני פסקתי ממנהג זה לאחרונה, משום שנראה לי שלומר סליחות מבלי להתענות, דומה לשירת זמירות שבת מבלי לאכול, אפשרי בהחלט אבל לא מתבקש.

בארוחת ערב הכרזנו להוסיף יעלה ויבוא בברכת המזון. היתה תחושה של יום חגיגי מעט. בבוקר פניתי למפקד מראש, לפני שיתחילו הויכוחים, והזכרתי לו שהתפילה ארוכה משמעותית מהרגיל. הנוהל מחייב לתת שבעים דקות לתפילת ראש חודש, אבל חשבתי שזה לא יספיק. דיברנו עם הרב בשבוע שעבר והוא אמר שהוא יסדר את זה. העדפתי לסדר את זה בזמן, כדי למנוע את הדיון המיותר. המפקד שאל, כמה זמן יספיק לדעתי. אמרתי לו ששמונים דקות בקושי יספיקו וכדאי לתת שמונים וחמש. הציבור רצה תשעים, עבדתי לפי הכלל תפסת מרובה לא תפסת.

כשהוא שיחרר אותנו לתפילה, הוא הקציב שמונים דקות ו"אני אהיה שם. אם תצטרכו הארכה, תקבלו". קצת חבל. החשבון שלו היה, שאם שמונים יספיקו, הוא ירוויח חמש דקות לטובת הלו"ז. חשבון צודק לגמרי. אבל עם החמש דקות האלו, כאן ובמקרים דומים, היה אפשר לקנות את החיילים, לתת לנו תחושה שרוצים לבוא לקראתנו עוד יותר. מצד שני, הוא כבר נתן מעל ומעבר, עשר דקות יותר מהנוהל הרשמי ומה לנו כי נלין.



מישהו עדכן שח"כ הרב אברהם רביץ נפטר הלילה. "צריך לדרוש לצאת להלוויה". אמרו כמה כאילו ברצינות. הלוויה כזו היא אירוע ציבורי חשוב במגזר, משהו כמו הופעה של אמן בינלאומי. המחויבות לחלוק כבוד אחרון, לנציג ציבור מוערך ששירת את בוחריו במשך למעלה מעשרים שנה, והיווה גם מודל של החרדי הנכחד של שנות טרום קום המדינה, מודל שאולי מתחדש כעת כאן בצבא, כמו שהוא שירת בלח"י אז בימי המחתרות.



התפללנו תפילה חגיגית. קראנו את ההלל בשירה, ועל חשבון תוספת הזמן הספקנו גם לימוד שתי הלכות, שהיה מוסר בכל בוקר הרב הספרדי. נוהג זה התחיל כמה ימים אחרי ההתחלה, והמשיך עד היום האחרון. כשהוא לא נכח או לא יכול למסור, מסרתי אני.

יום אחד חלו כמה חיילים והוא ביניהם. מסרתי אז שתי הלכות במצות ביקור חולים. פתחתי בהומור על המצוה שהצבא מזמן לנו, כחלק מתועלות הטירונות: לבקר חולים שחלו מחמת תנאי הטירונות. זה הזכיר לי הלצה ידועה, אולי מבית מדרשו של דרויאנוב, על עשיר שהעניק רבע עוף שהתחיל להתקלקל, לשכנו העני שלא טעם טעם עוף. השכן הודה מקרב לבו, אכל ונפל למשכב. העשיר ביקרו, סעד אותו וזכה בתוך ימים אחדים, לקיים בו גם מצות הלווית המת. "ראי נא ראי" פנה לאשתו, "כמה מצוות אפשר לקיים על ידי רבע אחד של עוף".

יש כאן הזדמנות אמיתית להקל על החולה. שלא כמו באזרחות, שברוב המקרים יש מי שידאג לחולה ותפקידם של החברים הוא רק להנעים את זמנו, כאן, לא אחת, מעורבות של חברים יכולה להקל משמעותית, למשל על ידי פניות חוזרות ונשנות למפקדים. ככלל, המפקדים היו אחראיים כראוי, במיוחד המפקד של הכיתה שלי. אבל תמיד אפשר להוסיף להם מודעות. שתי ההלכות הם איפוא, האחת לבקר את החולה, להתעניין בשלומו ולהתפלל להחלמתו המהירה, והשניה היא לחשוב על משהו יעיל עבורו, גם אם נזכה בנזיפה קלה, בשל איחור או נדנוד יתר למפקד.

גיליתי שלצבא יש דרך יעילה לטיפול במחלה סתמית, הרגשה רעה וכדומה. פשוט לא להקל על החולה יותר ממינימום, להחשיב אותו כבריא ותוך יום הוא כבר חוזר לתפקוד. כאשר מכירים במחלתו של אדם, הוא נכנס למיטה ולא יוצא ממנה שבוע ימים. כאשר טוענים לו בתוקף שהוא אינו חולה, תוך שעות מספר הוא מאלץ את עצמו לתפקד. מעניין לנסות את השיטה הזו באזרחות.