34. אתה יוצא היום הביתה
social
facebook whatsup email tweeter
27.2.10
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שמרתי בש"ג הראשי של הבסיס. הגיעה משפחתו של חברי לבקרו. הם עמדו מחוץ לשער, הרעייה ושני ילדים קטנטנים, ובקשו לקרוא לו מהפלוגה. המפקד לא אישר לו לגשת אל השער. הוא התעקש, ניגש לעוד מפקד, בסוף הגיע בחצי אישור. הם דיברו משני עברי הגדר, כשהוא אינו רשאי לצאת והם אינם מורשים להיכנס. היתה תחושה קשה לכל הטירונים שנכחו באזור. זה נראה כמו ביקור אסירים והרגשנו כולנו באותה סירה. כשמפתח השער עבר אלי, אמרתי לו שאפתח לו תיכף את השער, גם אם איענש בשל כך. לאחר כמה דקות, מפקד תורן שישב שם, לא מסגל הפלוגה שלנו, וכנראה לא בפיקוד פעיל בכלל, הכניס את המשפחה פנימה והם ישבו ליד השער. לאחר זמן, ביקשתי הסבר מאחד המפקדים האחרים. הוא טען שמצב כזה בו כל אחד יביא את משפחתו, יהפוך את הטירונות לקייטנה. הוא צדק כמובן מצד השכל, אבל הרגש מיאן להשלים.



בצהרי יום חמישי, ואנחנו בעיצומה של תורנות השמירות, נכנסתי לחדר האוכל לארוחת צהרים מוקדמת, כדי לעלות לשמירה. פניתי למפקד שהיה שם ושאלתי אותו: "האם השמירות מחושבות פחות או יותר, שלא ייצא לאחד לשמור הרבה יותר מאחרים?" ידעתי איך אני עובד בשיבוץ של שמירות השיגרה בגשר וידעתי שהם לא עובדים כך. הרגשתי שיצאו לי משמרות רבות בסיבוב הקודם וגם הסיבוב הזה היה עד עכשיו צפוף יחסית לחיילים רבים אחרים.

"אתה יוצא היום הביתה, במקום מחר" הוא הפתיע אותי, "צופר על רוח ההתנדבות".

הבית התקרב באחת, הייתי מאושר. "ממש תודה".

יצאתי לשמירה שטופת שמש, שוב בש"ג הראשי. עמדתי על המגדל וחשבתי על הבית, על זוגתי, על ילדי שלא ראיתים מזה אחד עשר יום. היום אפתיע אותם, לבי התרונן. שותפי לשמירה היה החסיד. לא סיפרתי לו על יציאתי, עד שהתברר לי שגם הוא יוצא. הוא שביקש וקיבל, היה מרוצה מאוד. אני שקיבלתי מבלי לבקש, הרגשתי כמי שקיבל מתנה.

אחר הצהרים ניגשתי למפקדי האישי, כדי לברר אודות הנוהל ליציאה ולוח הזמנים. "איך אתה יודע?" הוא נראה מאוכזב בעליל, "רצינו להודיע את זה בחדר האוכל לפני כולם, כדי להעביר את המסר". התכנית השתבשה בגלל השמירות.

מוקדם בערב, עברתי תדריך יציאה עם המ"מ, יחד עם עוד כמה חיילים שיצאו מסיבות דחופות, כמו הרב הספרדי שיצא לסדר חופה מחר על הבוקר. ביקשנו לתרום את חלקנו בסידור המחלקה ליציאה, כדי שלא להפיל על החברים את העבודה כולה מחר. לא נמצאה דרך לבצע את זה. מעבר להפקדת ציודנו האישי, עבודה נוספת תהיה לבטלה ולא תחסוך מהחברים מחר. ככה זה. יצאנו.

החסיד הזמין את נהגו מאזור גוש דן, וצירף אותנו לנסיעה. נסעתי אתו עד לכביש גהה, משם יש לי אוטובוס הביתה. הדרך עברה במצב רוח מרומם ביותר. ירדתי בתחנה בכביש גהה ואזרח מבוגר עצר אותי בחיוך אוהד: "חזרתם מהמילואים בעזה?!"

"לא! אנחנו טירונים"

הוא התקשה להאמין. "בן כמה אתה?"

"למעלה משלושים"

"אהה, צעיר" הוא חייך, "כל הכבוד".

בימים אלו, היתה הרגשה טובה במיוחד להסתובב במדינה על מדים. לפי גילנו נראינו כמי שגויסו בצו שמונה והסתכלנו עלינו כמקריבים קרבן. בסופו של דבר זה גם קצת נכון. חציתי את הצומת, עניין של כמה דקות והאוטובוס הגיע לתחנה יחד אתי, בתזמון מושלם. הרגשתי נפלא. מישהו מלווה אותי מלמעלה. "תודה".

בדרך הביתה, התקשרתי להודיע על ההפתעה. כדי שהילדים יישארו ערים וכדי שלא לגרום להתרגשות יתירה אם אופיע לפתע בדלת. השמחה היתה גדולה. יצאתי באותו ערב לאחל מזל טוב בשמחה משפחתית של שכנים ולאחר מכן לשיעור בקהילה, הפעם כמשתתף מן המניין. היה לי ממלא מקום בשבועות אלו. הרגשתי טוב להסתובב עם המדים בשכונה. התרגלתי לאהוב את זה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus