30. שלושה עימותים קטנים

ביום שני התחילה להסתובב שמועה עקשנית, שהטירונות תוארך. היינו אמורים לסיים ביום חמישי בעוד שבוע וחצי. טענו שיש צורך בכוח אדם להחזקת הבסיס, ולכן יעכבו אותנו עוד כמה ימים. זה לא נשמע לנו טוב. במיוחד פחדתי שנסגור עוד שבת, סיוט לחשוב על זה בכלל. שאלתי את מפקדי כשישב אתי לחוו"ד אמצע והוא לא רצה לשחרר מידע. "כשיגידו לכם, תדעו כולכם יחד".

זה הגיע בערב. סיימנו את תורנות המטבח בת שלושת הימים ולמחרת היה לנו יום מטווחים שני ואחרון. לפני הפיזור לשינה, דיבר אתנו המ"מ מחוץ למטבח. קודם באו כמה מילים טובות של הסמל על העבודה הטובה שעשינו, עוד חידוש שנבע מעבודת המטבח שהצליחה להוציא גם מחמאות, ואפילו איזה פרס בדמות שקיות שוקו לעמלי היום. אחריו הודיע המ"מ על הארכת הטירונות עד ליום שלישי בעוד שבועיים, ס"ה חמשה ימים תוספת, לא לפני שהכריז שאינו מעוניין כעת בשום תגובה. המתנתי לו בצד ושאלתי בחיל ורעדה, אם באותה שבת נהיה בבסיס. הוא שלל לגמרי, נרגעתי. עצם ההארכה לא הפחידה אותי במיוחד. בכל מקרה רציתי להמשיך לשרת ברציפות וכל ההבדל היה עוד שלשה לילות מחוץ לבית. לא רצוי אבל באמת לא נורא. במיוחד שיש שבת בבית באמצע. אבל היו אחרים שזה עלה להם בפרנסה. הם קבעו אירועים ופגישות והיה גם מי שהחוזה השנתי שלו תלוי בתאריכים אלו. לגביו לא היתה כאן שאלה של ימים, אלא של קריירה ממש. לך תסביר.

למחרת, יום של מטווחים. השכמנו שוב בחשיכה מוחלטת. הסגל היה לחוץ. נעמדנו מול הסמליה כדי להוציא את הציוד שיעלה לאוטובוס ולקבל את הנשק האישי. הפקודה היתה להעביר את כל הציוד מהסמליה לגשר, שזה מקצה אחד של הפלוגה לקצה השני, שם ימתין האוטובוס. לא ידענו איך לומר שזו שטות גמורה, מדוע האוטובוס לא יכול לבא לכאן? אחד אזר אומץ ושאל. התשובה היתה שככה צריך. אמרתי למפקד שוב, שאולי כדאי לחשוב על זה. הוא הסכים, חשב ואישר להמתין עד שתתקבל תשובה.

בינתיים מפקד אחר הזדרז לתת תשובה שלילית וחיילים התחילו לזוז עם הציוד, כשהגיעה דווקא תשובה חיובית. הרעיון הגאוני התקבל. האוטובוס יעשה את הדרך במקומנו. "מי יודע כמה מחזורי טירונים סוחבים את הציוד לשווא" העיר מנדהו. ככה זה.

הפעם באנו קרביים לגמרי למאבק על התפילה. החלטנו לעמוד על כך שנתפלל בבסיס לפני הנסיעה. גם אם אישית סברתי שאין איסור בדבר, ודאי שכך עדיף וכך נכון יותר, בפרט כשהזמן נמשך גם כך ולבסוף נגיע לשם אחרי שכבר יכולנו לסיים את התפילה כאן. ביקשנו, הפצרנו, הסברנו והיה נראה ששוב זה לא ילך.

ניגשתי אל המ"מ ואמרתי לו: "כדי לטווח היטב, צריך מוטיבציה. אם תתנו לנו להתפלל כאן, יהיה לנו יותר מצב רוח". המ"מ שילחני אל החי"ת, "שם כבר ייתן המפקד הוראות". ההוראה היתה לצאת לתפילה כעת, עם תחילת זמנה של תפילת שחרית. אנחנו היינו מרוצים מאוד. הסגל כנראה קצת פחות. זה ניצחון שני לבוקר צפוף אחד, הרבה מידי. התפללנו ויצאנו.

השיבוש השלישי, שהוציא את המפקדים משיווי משקל לגמרי, היה ביקורו של רב בכיר בדרגת סא"ל, כשהוא מלווה ברב הבסיס. בהיררכיה הרגילה זו הזיה מוחלטת, שטירונים ישוחחו בחופשיות עם סא"ל ארבעים דקות, מעל ראשיהם של מפקדיהם הישירים. הם לא הצליחו לבלוע את העניין.

הוא דיבר דברי תורה ואנחנו הקשבנו מורעבים, גם רעב ללחם וגם צמא למים, שכן היינו עוד לפני ארוחת בוקר. עם זאת, העדפנו להאריך את הביקור, גם כדי לקבול באוזניו על אי אלו פרטים. אולי יוכל לעזור. התלונה המרכזית היתה על הארכת הטירונות והוא אמר שינסה לפעול, לא אצל המפקדים ולא אצל הקצינים. בחלונות הגבוהים. לא יצא מזה כלום בסוף. ניגשנו אליו גם בצורה אישית. אני ביקשתי את עזרתו בשיבוץ במגמת ההלכה של הרבנות.

בעוד אנחנו מארחים את הרב, טווחו בני הכיתה הצעירה והשלימו את משימת היום, לא כולל מטווח לילה אחד. כשסיים הרב את דבריו וקיבלנו עוד זמן ארוחה, חצי ממה שהוקצב מראש, עמדנו למשפט שדה. ראינו שבצד התלונן גם קצין מהפלוגה באוזני הרב האורח, על השיבוש שהוא גרם. המפקד גולל עלינו את כל זעמו ותסכולו במילים קשות. הוא לא ידע במה בדיוק להאשים אותנו, אבל הוא הרגיש מאשים ולא היתה לו כתובת אחרת. להמחשה על מה שהפסדנו בזמן שהתבזבז, הוא הצהיר ברורות, שהצעירים כבר סיימו את כל המטווחים "והם כבר מוכשרים לרובאות 02". לא ידענו למה צריך לקנא בהם. מה הם יעשו עכשיו כל היום?