22. והעיקר שלא לפחד כלל.

יום שבו שמרה המחלקה היה יום ללא לו"ז. כך עבר לו ערב שבת במינימום פעילות והרבה זמן חפשי. בצהריים המ"מ הגדיר נהלים לשבת, שעיקרם התחשבות הקבוצות זו בזו. לא לעשן ולא לשוחח בטלפון אלא במקום מסוים וכדומה. "תכבדו. תדאגו שלכולם יהיה נוח". היה עלי לעלות על מדים במיוחד לצורך העניין, שכן נחתי באוהל באותו בוקר ואפילו על ארוחת בוקר דילגתי מרוב עייפות לאחר ששמרתי לפנות בוקר. זה לא היה פשוט, הייתי צריך אישור מהמ"כ לדלג ארוחה.

בצהריים התקשרתי הביתה ודיברתי עם ילדי. בכל יום דיברתי בעיקר עם זוגתי. משהו התכדרר לי בגרון, בלעתי אותו שוב ושוב. שבת מחוץ לבית. התקשיתי לסיים את השיחה. אמרתי לרעייתי, שישנם מי שנוסעים לחו"ל להביא פרנסה, או גרוע יותר, לאסוף צדקה. אנו יכולים לשמוח, שאני עושה דבר מועיל וכאן בארץ הקודש. סיימנו את השיחה בקושי ולקח לי זמן לחזור לעצמי. הזדקנתי לאחרונה, פעם לא הייתי בוכה.

ניגשתי אל השקם, לקנות משהו לשבת. בכל החודש ששהיתי בבסיס, ניגשתי אל השקם פעמים בודדות בלבד, לקנות משחת נעליים, לנסות לקנות טרנזיסטור וכדומה. לכבוד שבת רציתי שיהיה לי איזה חטיף באוהל, גם סתם כך וגם כדי להשלים מאה ברכות. ישנה הלכה הקובעת, שמינימום הברכות ליום יעמוד על מאה. כך יחיה היהודי בשיחה בלתי פוסקת עם אלוקיו. על פי המדרש, דוד המלך יסד את המספר הזה, כתרופה למגיפת צעירים שפרצה בימיו. בימי קדם, היה מספר הברכות של היהודי עומד בדיוק על מאה ביום רגיל. כאשר עלה מספר הברכות בתפילה ובברכת המזון, נוצר עודף ביום חול.

בשבת, כיון שהתפילות קצרות יותר במספר הברכות שממנו הן מורכבות, ישנו חסר בברכות. יש להשלימן במספר ארוחות ביניים, המורכבות ממיני חטיפים ופירות מברכות שונות. לא השגתי את מבוקשי, מכיון שהרבה מהמוצרים שעל מדפי השקם, לא היו בכשרות מהודרת וצויין עליהם שהם מהיתר מכירה. ויתרתי. את הברכות השלמתי בסופו של דבר, בדרכים אחרות.

חייל היה בכיתתי, שהתקשה, או לא התאמץ, להתיישר עם המערכת. כאשר הוא עדיין לא התפלל, משום שהתעורר מאוחר, הוא לא חשב בכלל לעלות למשמרת שלו. מצאתי אותו מתעמת עם המפקד בבוקר יום שישי והחלפתי אותו. הוא שמר במקומי בצהריים. סמוך לכניסת השבת מצאתי אותו שוב מתווכח עם המפקד: "אני לא יכול לשמור על חשבון תפילת ערבית". אני סברתי שתהיה עוד תפילה מאוחרת, שהרי כל משמרת כללה יותר מעשרה חיילים, ורובם אם לא כולם היו דתיים במשמרת זו. החלפתי אותו גם עכשיו. סופו של אותו טירון, שהופעל נוהל קב"ן ולאחר כמה ימים נוספים הוא נפלט מהבסיס. הרב נדרש אז להתערב, כדי לבדוק אם הבחור סובל מבעיות משמעת גם בקנה המידה של הקהילה ממנה הוא בא ואז יש לטפל בו בכלים מקצועיים, או שבעייתו היא חוסר התאמה למסגרת הצבאית ויש רק לשחררו. הקב"ן חשבה אוטומטית על האפשרות הראשונה, ברירת המחדל שלה בדרך כלל. כך עלול היה להתאשפז כחולה מי שבסך הכל ההוויה הזו פשוט זרה לו לגמרי. הרב ראיין אותי ועוד חיילים מהמחלקה כדי להכין חוות דעת מקילה.

שמרתי עם חבר דתי-לאומי, בש"ג האחורי הפונה לעזה. מבצע עופרת יצוקה היה בעיצומו והמילואימניקים הלוחמים נעו על הציר, חלקם ברגל עם כלי רחצה ביד. הם קיבלו הפסקה כדי להתקלח, חלקם לאחר למעלה משבועיים בפנים. עם כניסת השבת הם נכנסו לבסיס. לפלוגה שלנו היתה הזכות לארחם במתקנים שלנו, מכיוון שאנו ממוקמים ליד הש"ג האחורי. חברי ואני שרנו את מזמורי קבלת שבת ורוחנו היתה טובה עלינו. הרהרתי שהנה אני החייל הראשון, שפוגש בו הלוחם השב מעזה לרגע. אני מקבל את פניו בשער. הרגשתי ממש כאילו חלק מהלחימה. היום העריב, שמי עזה החשיכו לאיטם לנגדנו, השבת פרשה כנפיה וממש קרוב נשמעה שירה: "כל העולם כולו... גשר צר מאוד... והעיקר שלא לפחד כלל" הלוחמים הם ששרו. הם ישבו לסעודת שבת. פחות מקילומטר הפריד בינינו.