2. יותר באידיש מבאידיש
social
facebook whatsup email tweeter
11.7.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שרשרת החיול נפתחה לאחר כמה דקות, בקריאה להיכנס לאולם מסוים ולשבת. קיבל את פנינו יהודי קשיש, בן מחזורו של נשיא המדינה אולי, שנשאר כדי להנעים את שעתם הראשונה של המתגייסים. אם הבנתי נכון, הוא מתנדב של האגודה למען החייל. הוא הסביר קצת על הליך החיול, החיסונים, הבדיקות, התאמת המדים, והקרין סרטון מורל קצרצר, שכלל את הקטע ההיסטורי הידוע, בקולו של ראש הממשלה הראשון, עת שהוא מכריז "בזאת על הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". בן גוריון זכה לתשואות הציבור באולם.

יצאנו למסדרון ועברנו לאיטנו בתורים מסודרים באופן יחסי לאזרחות, ומבולגנים מאוד יחסית לנדרש בשבועות הבאים בצבא. נכנסנו לחדר ויצאנו מצד שני לחדר אחר. בדיקת כף יד, עיניים, שיניים וכל מיני כאלו. החיילות ישבו עם שאלה מוכנה: "מי לא שומר נגיעה?" מצבת כוח האדם בבקו"ם, היא נשית באחוז גבוה. כאשר מגיעה אוכלוסיה דתית, מתעוררת באופן קבע הבעיה של מגע בין המינים. התנהגותו של האדם הדתי בנושא זה, אינה אחידה מאחד לשני. יש מי שמקפיד ככל יכולתו לקבוע תור רק אצל רופא, במידת האפשר. יש מי שאינו מהסס למגע ויש באמצע קוים אדומים שונים. מי שסירב למגע עם חיילת, המתין עד שיתפנה התור אצל החייל. אני שאלתי אותה רטורית אם היא רופאה. כאומר, היות שזה מקצועי ונטול קירבה רגשית, אינני מוצא בזה עניין להסתייג ממנו. יתירה מזו, תחושתי היא, שמי שנוהג להתרחק מנשים, עדיף שהוא יהיה זה שיחשוש פחות מקרבה טכנית - מקצועית, שכן הוא אינו חשוד על בקשת קירבה כבדרך אגב.

עברנו ראיון של אימות נתונים, חתימות שונות, פרטי משפחה לצורך ת"ש = תנאי שירות והלכנו לקבל תעודת חוגר. בדיוק אצלי נתקעה המכונה המפיקה את התעודות ורק המכונה של המתגייסים בפועל. כך חלפו על פני כל התלמידים החוזרים לישיבת ההסדר, כשקולו של החייל האחראי מכוון אותם כתקליט: "אחרי הקיר ימינה. היי בייניש! לא לשם, לשם". כולם בייניש בשבילו. לאט לאט הצטברו לידי חברי לעתיד הקרוב, אלו שאחלוק אתם את הטירונות החל מהיום.

היתה לי כאן הזדמנות מעניינת לראות את עצמי במראה. בעוד אני ממתין, הבחנתי בגבר מגודל, חסיד גור במראהו, מסתובב בין העמדות. לא עלה על דעתי שהוא עומד להצטרף אלי. הייתי משוכנע שהוא עסקן ציבורי שבא לדאוג לאיזה חייל או יותר, לדיחוי או לפטור או לפחות לתנאי שירות. לא יצאו דקות מרובות והחסיד עמד לצידי. אולי גם הוא חשב כך עלי.

כאן כבר התחלנו לטעום קצת מהתחושה. בתחילה עמדתי שם לבד בפרוזדור רחב וערום, עם ספר משניות ביד, למעלה משעה. כשנמאס לי לעמוד, התיישבתי על הרצפה. זה עבר בשתיקה. אחרי זמן מה כאבה לי התנוחה. קמתי והתיישבתי על פח האשפה. את זה החייל האחראי כבר לא אהב והוא דרש שאקום.

"לא נוח לי לשבת על הרצפה".

"אז תעמוד".

הגיעו עוד חברה והתחיל קצת בלגן, לא חריג עבור המתנה ללא כסאות ואפילו רגוע מהמצופה. החייל הסתובב:

"תעמדו בשורות... לא מעבר לפינה, אני צריך לראות את כולם. זאת ההוראה". לפחות הודה שזה לא תלוי בו.

"עד מתי נחכה?"

"זה" הוא מצביע עלי, "מחכה כבר הרבה זמן".

"אולי נתפלל מנחה בינתיים" ביקשתי.

"יהיה לכם זמן למנחה, אל תדאג". התברר אחר כך שהוא צדק מאוד. לא היה מה לדאוג, הזמן יצליח להתבזבז איך שלא נעשה את זה.

בינתיים כנראה החייל גם הוא התייבש כבר.

"חברעס! נלך לאכול. תסתדרו בשני טורים ישרים". גיחכנו בינינו - בחורי הישיבות. מה זה החברעס הזה? הוא מנסה לדבר בשפתנו?! זה הפך לבדיחה קלה לחודש הבא. כשמנסים להיות יותר באידיש מבאידיש, יוצא מחברה חברעס.



הודעה נערכה ע'י מנהל בתאריך: 11/07/09
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus