15. אשר אמר אליך הוא ילך

נכנסנו אל הטקס, כשאנו משלימים את החי"ת, שפתחה המחלקה השניה. דום, נוח, הנפה. הקראת קטע ספרותי והקראת פרק מהתנ"ך. הפרק שנבחר היה מסיפורו של גדעון בספר שופטים. דווקא הופתעתי לטובה, מבחירת הקטע חדור האמונה.

"וַיֹּאמֶר ה אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשָׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ. וַיֹּאמֶר ה אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר ה אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל-בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר ה אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכָל-הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ".

מה שאכזב אותי, היה הבחירה הלא מוצלחת של החייל, שקרא את הקטע. הוא כנראה לא הכיר אותו ושיבש את קריאתו. השיבוש שממש כאב לי, היה הניקוד שנשכח לגמרי בפיו של הקורא. במקום וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ הוא קרא וְהָיָה אֲשֶׁר אָמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אָמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ לקיים מה שנאמר סרס המקרא והוציאו מהקשרו, וכדי בזיון וקצף. אני מניח שברור איך שיבוש קל זה מצליח להפוך על פניו את כל רוח הקטע.

פניתי למפקדי תוך כדי הטקס: "מדוע שני הקוראים, גם את הקטע הספרותי וגם את הקטע התנ"כי, היו מהמחלקה ההיא? איפה השוויון? את פרק התנ"ך יכולנו לקרוא טוב יותר ללא ספק" התרעמתי. "אני בטוח בכך" הודה מפקדי. מפקד נוסף מהמחלקה, הבטיחני שהפיצוי יבא בטקס ההשבעה, הבטחה שנכזבה לבסוף.

המ"פ נשא דברים והטקס התפזר. בין חברי קבוצתנו פרץ ויכוח, האם ועד כמה היה הטקס יהודי והאם באה נוכחותנו המשמעותית בפלוגה לידי ביטוי. לא כולם היו מרוצים. אני דווקא סברתי שהיה טעם יהודי בטקס, טעם שהחמיץ בפיו של אותו קורא. אולי אני התאכזבתי פחות, משום שניסיתי לראות את הדברים מנקודת מבט חיצונית וסברתי שיכול היה להיות פחות. חברי המאוכזב, לא באמת ציפה למשהו מוגדר וצפוי היה להתאכזב איך שלא יהיה, אלא אם כן יבא הרב עובדיה יוסף ויאמר דרשה. ציפיותי שלי היו בהתאם לקהל הנוכחים.

                                                                 *********

מכאן ואילך, נדרשה לוליינות בהחלפה תדירה של הכומתה בכובע הטמבל ולהיפך. הכומתה שייכת בעצם למדים הייצוגיים והכובע למדי העבודה. אלא שלכבודו של המ"מ או קצין אחר ולחילופין לכבוד תוכן שיש בו כבוד לאומי, יש להמיר את הכובע בכומתה על הכותפת. ההמלצה היא שיהיו שניהם זמינים כל העת. כשהאחד בכותפת או על הראש, רעהו בכיס ולהיפך. עתידים היינו לקבל הערות רבות על כך, רובן לא הערות לפרוטוקול. 

                                                                 ********** 

יום שלישי, יום קליטת נשקים. המתח של הסגל מגיע לשיא מול חלון הנשקיה. שידפוק כמה שיותר מהר, כמה שיותר יעיל, עם כמה שפחות תקלות. רובה מכאן, רצועה מכאן, תעמדו בטורים, שבו בשלשות, איכשהו העסק מאחורינו והרובה תלוי עלינו, מעתה ועד הסוף, בעוד כשלשה שבועות. "אחריותכם המלאה" הוזהרנו, "כולל שינה, מקלחת ולא יודע מה, אתם לא נפרדים ממנו ויהי מה. אין תירוצים". זה נשמע רציני, זה נשק. מצד שני, "זה כמו מוט ברזל עליכם. אין משחקים, אין נסיונות, אין רק רציתי ל...". ברור!