12. הצד השני של המלחמה.
social
facebook whatsup email tweeter
20.9.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שבת מנוחה אמרתי? ובכן, הכל יחסי. עלי ללכת לבית הכנסת שלי, מהלך רבע שעה. לדרוש לפני הציבור&nbspלפני תפילת ערבית. בבוקר אעשה זאת שוב, אקרא בתורה, אעביר שיעור קצר אחרי התפילה ואנוח את מה שיישאר בין הסעודות.

עם בני קהילתי, לא היתה כל בעיה בחידוש שהתרגש. כשישבו אצלי לפני כמה חודשים, כדי לדבר על המינוי לרבנות הקהילה, הכנתי אותם לצעדי זה, כדי שלא תהיינה הפתעות לא נעימות. הגבאים חייכו בביטול: "כמה אתה הולך לשרת? חודש וחצי? אני שירתי שלש שנים" אמר אחד. בקיצור, אלו לא אנשים שזו הבעיה המטרידה אותם. להיפך.

הייתי תשוש וחשבתי שאדרוש רק לצאת ידי חובה. סופה של דרשה היה טוב מתחילתה, שאבתי את כוחי ממנה ובה. בשבת שעברה,&nbspבשל ההתרחשויות של מבצע עופרת יצוקה, דיברתי על עניין המלחמה ברוחו של הרב קוק. ההיסטוריה השתנתה על ידי מלחמות, מה שאומר שמלחמה מתחילה איך שהיא מתחילה, אולם סיומה והרושם שהיא תשאיר, עדיין פתוח לעת עתה. ההיסטוריה תשפוט אם היתה זו מלחמה מיותרת או שמשהו טוב ייצא מתוך הכאב והסבל.

השבוע, מתוך תחושותי האישיות, תקפתי את המלחמה מהצד השני, הסיזיפי, השחור. גאולות עולם וישועות עמים מזהירות לעיתים למרחוק, אולם אבני הבניין של המהלך המבצעי, עשויות טיט שחור ואבנים קטנות, דוקרות וכואבות. אמנם אינני לוחם בעזה, אבל התחושה של היומיום המלחמתי מקרינה על המסגרת הצבאית בכלל ועל גבול עזה בפרט.

בבוקר יום ראשון, קמתי שוב מוקדם והלכתי להתפלל בלבוש אזרחי, בבית הכנסת החרדי. אין עניין לעורר פרובוקציה מיותרת. חזרתי הביתה, עליתי על מדים, נפרדתי בקושי, הפעם זה לשבועיים כנראה - אולי אולי אצא לשבת, ויצאתי לצומת בעזרת שכן שנסע לעבודה. הגעתי לאשקלון שלש דקות לפני השעה שנקבעה ואז קיבלתי טלפון מחבר למחלקה, שהועבר מסר להגיע לראשון לציון עד לעוד שעה מעכשיו. לא ידעתי אם זה מעשי ומיהרתי לחפש אוטובוס. התאספנו חמשה&nbspטירונים יחד. למזלנו, בטרם עלינו לאוטובוס לראשון, עצר אותנו מ"כ מהמחלקה ואמר שנמתין אתו וניסע ישירות לבסיס. חסכנו נסיעה מיותרת, כאב ראש ובזבוז זמן. הגענו לבסיס ראשונים.

מה שנותר מחציו הראשון של היום, היה זמן האיכות הראשון שזכיתי לו בבסיס. הייתי חפשי לנפשי. ישבתי בבית הכנסת ולמדתי, כאילו אני יושב בבית המדרש בשכונה או בחדרי בבית. יש שם ספריה תורנית נאה בהחלט, כוללת ספרי לימוד בנושאים סתמיים, אך המדפים של הסוגיות הצבאיות, תופסות מקום נכבד יותר ממקומן היחסי בספריה תורנית אזרחית. נהניתי לחוות את הבסיס, גם כמקום נחמד סתם ולא רק תחת לחץ וחויות צבאיות.

התחלתי לתת את דעתי על הלכות שבת בבסיס. אם ייגזר עלי להישאר בו בסוף השבוע, עלי להיות מודע היטב לשאלות המתעוררות ולהקדים להם פתרון. השאלה הראשונה של החייל הדתי בצבא, היא נשיאת נשק אישי. כאשר אין מדובר בצורך מבצעי, עולה שאלה של טלטול מוקצה בשבת. שאלה זו נידונה היטב בספרי הלכה שחוברו עבור החייל הדתי בשנות קיומו של צה"ל, ובמידה פחותה מזו בספרי ההלכה המסורתיים, יותר כשאלה תיאורטית, שכן באותן שנים לא התמחה עמנו בנשיאת נשק.

נושא נוסף הוא נושא הכשרות שכבר הוזכר. עד עכשיו אכלנו בעיקר לחם וסלטים קרים, תוך שימת לב על ירקות המעורבים בהם, שלא יהיה בהם חשש היתר מכירה של שמיטה. בחירתי להעמיק בפרטים ולהתיר מה שאפשר, דרשה ממני להיכנס בעובי הקורה של ההלכות הרלוונטיות, כדי למצות את מה שניתן, במסגרת הקיימת.

בית הכנסת בבסיס, מהווה פינת מרגוע עבור החייל הדתי. אימת בית הכנסת על המפקדים והם אינם חודרים לשטח לא להם. שם החייל חופשי לנפשו במידה מסוימת. השקעים משמשים את החיילים הדתיים להטענת הטלפון הסלולארי, מבלי להתחרות על השקעים בפלוגה. הנשק לא תמיד מונח בדיוק על ברכיך, למרות שאתה תקפיד גם בבית הכנסת על אחריותך האישית לנשק. אין מי שיעיר לך על מימיה שאינה בחגורה. בקיצור, אי של קצת שחרור בים של משמעת נוקשה.

בהמשך היום היו שינויים בחלוקת הכיתות, מפאת שינויים במצבת כוח האדם, הן בין הטירונים והן בסגל. חולקנו לארבע כיתות והמגורים בארבע האוהלים הותאמו לפיהן. קיוויתי מאוד שלא אעבור כיתה, בגלל המפקד. תפילתי נענתה. המפקד ראיין אותי. העליתי שוב את עניין השבת ואמרתי לו שאני שואב עידוד מכך שתפילתי נענתה פעמיים לגבי זהות המפקד שלי, שיש לי סיכוי גם לגבי שבת. אחר כך קלטנו ציוד נוסף, מדי עבודה, סוודר, כפפות ועוד פריטים שנזדקק להם. מחר תחל סדנת נשק אישי. משהו יותר חיילי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus