11. למה הצבא צריך את הילדה.
social
facebook whatsup email tweeter
12.9.09
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
תמיד כשמתייחסים לאיש צבא, בהקשר של חייו מחוץ לצבא, קוראים לזה 'באזרחות'. כל השנים זה נשמע לי מוזר. כשאדם בעבודה מדבר על חייו מחוץ לעבודה, הוא לא מתייחס לזה כמערכת נפרדת של חיים. למה איש צבא מותח קו כה ברור, בין תפקידו ותפקודו בצבא, לבין מעשיו שאינם קשורים לצבא? הבוקר, כשהאוטובוס יצא מהבסיס, הרגשתי את זה היטב. חשתי נחיתה ממש. הסתכלתי על השמש, על הים, על העצים והרגשתי כמו אדם שלא ראה את העולם כמה שנים, בלי גוזמה. בסך הכל יומיים הייתי בצבא, אבל ההלם היה כמו אחרי תקופה ארוכה ממש. הוצאתי את הסלולארי מכיסי בחוסר אימון והתקשרתי הביתה לאשתי. עיני דמעו.
האוטובוס של הבסיס, הוריד אותנו בתחנה המרכזית באשקלון, רציף ליד האוטובוס לירושלים, שעמד כבר להפליג לדרכו. עליתי עם עוד חבר והנהג פתח בנסיעה. תוך כדי נסיעה, קיבלתי טלפון מחברי הקרוב, הצועד אתי בחלקים נכבדים מאותה דרך, מחינוך חרדי מוחלט לחשיבה עצמאית. אותו חבר, הוא שותף פעיל, כאזרח, בכל מיני מיזמים של צה"ל, המיועדים להעסיק גברים חרדים בשורותיו בצורות שונות. הוא לא שירת בעצמו. "נו, איך זה?" הוא שאל.
"משהו שאי אפשר להסביר. אין לי למה לדמות את זה. אם רוצים להבין, צריך לעבור את זה" עניתי לו.
החויה העמוקה ביותר שהצלחתי לתאר, היא אובדן השליטה על סדר יומך. עבורי, כאדם בוגר, אחראי למעשיו ואינו מקבל תכתיבים מאף אחד כבר שנים ארוכות, העניין הזה הוא הלם מוחלט. שבחור צעיר יאמר משהו ואני אציית בצורה מלאה, כדי להשביע את רצונו, ועוד כאשר לא תמיד אני מסכים עם ההיגיון של ההוראה?! לא האמנתי שזה קורה לי.
אשתי באה לאסוף אותי מהצומת והפגישה היתה כאילו חזרתי מחו"ל. היא קנתה מזכרות בחנות השכונתית, כדי שאחלק לילדים המתגעגעים. הגענו לשכונה, כשאני על מדים והיה כל הרואה ישום ושרק. מכרי פקחו עיניים מעוגלות ושפשפו אותן בתימהון. המשכנו לכיוון הגן של בן הארבע, שכבר חיכה בחוץ. יצאתי מהרכב לאסוף אותו והילד נאלם דום. התחפושת שלי לא הסתדרה לו בראש. משם נסענו לגן של בת החמש. הקשתי בדלת הגן והעוזרת של הגן פתחה לי את הדלת. היא ראתה חייל עומד בפתח ומתעניין על ילדה מהגן. חששה ניכר היטב. היא לא ממש הצליחה להבין, בשביל מה הצבא צריך את הילדה.
האמת היא, שכאשר עמדתי לפני הגיוס, התלבטתי אם להופיע בשכונה על מדים. העניין לא מקובל במיוחד באזור מגורי, וודאי שאינו מצופה ממני. ישנם בין החרדים בעלי המשפחות המתגייסים לצבא, כאלו המקפידים להסיר מעליהם את המדים איכשהו על הדרך, מפני עינא בישא. בזמנו, ניסיתי גם אני לבדוק את עניין הנסיעות חינם, שלא יהיה כרוך דווקא בנסיעה על מדים. הדבר דורש אישור מיוחד, שראש אכ"א אינו אוהב להנפיק כשהשיקול הוא סביבה חרדית, גם אם בשל כך ישנם כאלו המוותרים על הגיוס. הוא טוען שעדיף לו עשרה חרדים על מדים ממאה ללא מדים, מתוך ראיה לטווח ארוך.
דווקא במקרה שלי, עניין הנסיעות ירד מעל הפרק. כחלק מכך שהשירות הוא בתנאי מילואים, הנסיעה היא באמצעות שוברים ואינה מותנית בלבישת מדים. והנה דווקא כשנפטרתי מהחובה לנסוע על מדים, איבדתי את הרצון להסתתר. אשתי אמרה לי, שאם אני עושה צעד משמעותי מתוך בחירה, אל לי להתחבא. "היה שלם עם עצמך וגאה במעשיך". קיבלתי את עצתה.
הגעתי הביתה עייף ורעב. ביום שיוצאים בבוקר אין חדר אוכל, למרות שמגיעים הביתה רק אחרי חצות היום. בבוקר ניגשתי למפקד בטענה זו והוא ניסה להוציא לי כריכים מוכנים. אלא שרמת כשרותם, הטובה יש לומר אך לא כהרגלי, גרמה לי לוותר. נותרו עוד כמה שעות לסיים את ההכנות לשבת. סוף סוף הגענו ליום המנוח הזה, שבת מנוחה כפשוטה של מילה.

הודעה נערכה ע'י מנהל בתאריך: 12/09/09
מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus