אורן נחשון פלאש90
אוצר ומילים: מפגש בין תערוכות במוזיאון ישראל לטקסט המקראי
social
facebook whatsup email tweeter
אבישי חורי //
25.11.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"האוצרת דניאלה שלו: צריך להודות שהגלריות של המוזיאון אינן ערוכות להכיל מאות אנשים יושבים. פעם מישהו אמר לי 'זה פרויקט יפה כל כך. אולי נעביר אותו לאודיטוריום?' ואני ממש נעמדתי על הרגליים האחוריות וסירבתי בתוקף"
"פרופ' אביגדור שנאן: ההפטרה נולדה כשהתחיל הפולמוס בין היהודים לשומרונים. השומרונים קידשו את התורה בלבד, ואין להם נביאים וכתובים. לכן באותם ימים, סוף ימי הבית השני, החליטו שצריך לקרוא משהו מהנבואה כדי לתת לה את המשקל שהיא ראויה לו"
שיחה בין-תחומית תתרחש בדיוק כשהטקסט המילולי של ההפטרה ייפגש עם הטקסט החזותי בין סרקופג הורדוס לתערוכת אופנה עכשווית. כל זה יקרה בסדרה "סיפור מההפטרה", שבה אוצרי המוזיאון ישוחחו עם פרופ' אביגדור שנאן על לידה, על מוות ועל כל מה שביניהם

שמו של הסופר והמשורר המבריק חורחה לואיס בורחס נלחש לעיתים קרובות ביראת כבוד; להילה המיתית סביב דמותו תורמת העובדה שהיוצר הארגנטינאי התעוור באמצע חייו, בעקבות מחלה גנטית שנטלה גם מאביו את מאור עיניו. אלא שבורחס עצמו הצהיר, ברגע כמעט לא-אמין, כי הוא תופס את עיוורונו כמתנה. "מזונם העתיק של גיבורים הוא השפלה, פורענות ומחלוקת", הוא אמר, "הדברים האלה ניתנו לנו כדי לשנותם, כדי לעבד את הנסיבות האומללות של חיינו לתכנים נצחיים או השואפים לנצח. עיוור שחושב כך - ניצל".

 

בורחס לא היה היחיד שחיבק את העיוורון. אחת מנבואות ספר ישעיהו מבטיחה לעיוורים "אָשִֹים מַחְשָׁךְ... לָאוֹר" – כלומר, עיוורונם עצמו יהפוך למאור. בשפתו של בורחס, אפשר לקרוא לזה מתנה. כשפרופ' אביגדור שנאן נתקל בציטוט הזה, שנלקח מהפטרה לפרשת ו"ארא", הוא ידע שמדובר בבינגו, והשאר היסטוריה. כבר חמש שנים שהוא מקיים עם אוצרי מוזיאון ישראל שיח-גלריה שמתכתב עם פרשות השבוע ועם ההפטרה.  

 

אבישי חורי דניאלה שלו
דניאלה שלו

 

 

"הפסוק מישעיהו צד את עיני, ובלי לבדוק הרבה, ידעתי שיש לי פה מה לומר. העיוור רואה יותר ממי שרואה", פוסק שנאן, "העיניים אינן המכשיר היחידי לקליטת מידע; הן יכולות להטעות. לבני האדם יש נטייה לתור אחרי לבבם ואחרי עיניהם, ואילו התודעה היא טהורה יותר. המדרשים מספרים על רב ששת, שהיה עיוור ובכל זאת ידע והבין את המציאות טוב יותר מאשר אנשים פיקחים. לפי חוקרים אחדים, גם בלעם היה שֹתום-עין, ורק כשניבא היה 'גלוי עיניים'".

דניאלה שלו, אוצרת במוזיאון שתשוחח עם שנאן במסגרת הסדרה "סיפור מההפטרה", מסכימה איתו. לדבריה, ברגע שאמנים הפסיקו להתבונן החוצה והחלו להביט פנימה, לטשטש כעיוורים את הקשר עם החוץ, נולדה האמנות המודרנית. "הציירים האימפרסיוניסטים ביקשו לתפוס רגע חולף ולהתחרות במצלמה, ולכן הם ציירו מהר מאוד. לא עוד ציורים מדויקים מאוד של התבוננות קפדנית, אלא Impression, התרשמות. לא-פעם האשימו את האימפרסיוניסטים בעיוורון, כאילו הם אינם רואים את המציאות כפי שהיא. ואז מגיעים זרמים כמו הסוריאליזם, שמציירים נושאים דמיוניים בסגנון ריאליסטי מאוד. ההסתכלות הופנתה לא רק החוצה, אלא פנימה, לתוך הנפש. אפרופו הנביאים, כשאדם אינו רואה, מתחדדים חושיו האחרים, ואז ישנה כאן גם יכולת החיזיון, הראייה של משהו מעבר".

 

הכול לכדי תמונה אימפרסטיוניסטית

 

שיעור קצר בתולדות האמנות: בשנת 1826, בחור צרפתי ששמו ניספור נייפס שינה את העולם כשהמציא מכשיר קטן - המצלמה. עד אז תפקיד האמנים היה להתבונן במציאות ולהעתיק אותה אל בד הציור בצורה מדויקת ככל האפשר. סוג של חיקוי, אם תרצו. כשאמצעי התיעוד השתכללו, האמנים הסתבכו. "האמנות בעצם נאלצה להמציא את עצמה מחדש", מספרת שלו, "אמנים יצאו החוצה וניסו גם הם לתפוס את הרגע כמו מצלמה. ואז, במקום מבט ארוך וממושך של אמן שמושיב מודליסטים ומצייר במשך חודשים ושנים, אנחנו מקבלים אמן שמנסה לתפוס רגע חולף כלשהו ולהנציח אותו. זה קצת ערער את המציאות. האמנים כבר לא יכלו להיות ספונים בסטודיו עם איזו מנורת שולחן, אלא נאלצו לצאת אל הטבע, אל אורה האמיתי של השמש. האמן האימפרסיוניסטי יצא מביתו, הסתכל והעביר צ'יק-צ'ק התרשמות אל בד הציור. ואז אנחנו רואים משיכות מכחול, ציור לא מדויק, כמו רישום. מבקרי האמנות והקהל של המאה ה-19 היו רגילים לציור מדויק וריאליסטי כל כך, עד שמישהו שצייר ככה נחשב במקרה הטוב למישהו שאינו רואה כמו שצריך, או במקרה הגרוע – לאדם נטול כישרון. האימפרסיוניסטים זכו לביקורות נוקבות מאוד, ואנחנו יודעים להעריך אותם רק בראייה לאחור. 

 

אבישי חורי סיפור מההפטרה בורחס
מתנת ההתבוננות פנימה. בורחס

 

"לאט לאט, בזרמים האמנותיים שהתפתחו אחרי האימפרסיוניזם, האמן היה צריך להתבונן גם פנימה", מסבירה שלו, "ההתבוננות של הסוריאליסטים קיבלה בפסיכולוגיה את המושג 'העין השלישית', כי העיניים הפיזיות רואות את המציאות החיצונית, ואילו השלישית, המטאפורית, מסתכלת פנימה, אל תוך הנפש. השינוי הזה לקח את כל האמנים למקום שבו האמנות שלהם אינה משרתת יותר את הכנסייה, את המלך, את השלטון, אלא מעניקה להם כלי לביטוי אישי. האמנות היא לא רק חיקוי והעתקה של המציאות, אלא כלי להעברת מסרים אישיים, חברתיים ודתיים".

 

היחידה שעזבה את פיקסו

 

כשחושבים על הפקות תרבות עם נטייה לשבור קופות, אירועים הכוללים את המילים "שיח-גלריה" ו"פרשת השבוע" אינם נמצאים אפילו בקצה הרשימה. במקרה של סדרת המפגשים הזאת, היענות הקהל הייתה מפתיעה בהיקפה. "לפגישה הראשונה הכנו 30 דפי מקורות, והגיעו 150 אנשים", מספר פרופ' שנאן, "מאז לא ירדנו מהמספר הזה. ייחודה של הסדרה הזאת הוא שאינה נעשית באולם עם שקופיות, אלא שאנשים יושבים בגלריה. הכיסאות לא תמיד נוחים, הישיבה צפופה, אבל הם רואים את היצירה במו עיניהם, ולא דרך מתווך. רוב הציבור שמגיע הם אנשים שאינם באים ללמוד פרשת שבוע בבית הכנסת, ופה, במקדש הקטן שנקרא מוזיאון ישראל, טועמים גם מזה וגם מזה. הם נחשפים לכל העולמות, ויוצאים הביתה בעיניים בורקות".

 

"צריך להודות שהגלריות של המוזיאון אינן ערוכות להכיל מאות אנשים יושבים", מוסיפה שלו, "פעם מישהו  אמר, 'זה פרויקט יפה כל כך. אולי נעביר אותו לאודיטוריום?', ואני ממש נעמדתי על הרגליים האחוריות וסירבתי בתוקף. יש הרבה מקומות שעושים בהם שיחות על פרשת השבוע. כשאתה יושב ומוקף במוצגי המוזיאון, אתה נמצא בשטח הכי חי של האמנות. אנשים מחויבים לצאת מהקופסה – לא לחשוב רק על פרשת השבוע או על ההפטרה, אלא לראות אותן כנקודת מוצא. נקודת מוצא לדיון על תרבות, על חברה, על הדברים שבין אדם לחברו ולאלוהיו, ברמה הרחבה יותר של הדבר. כך יוצא שאנשים שמרנים שרגילים לפורמט מסוים מאוד של פרשת שבוע, נפתחים פתאום כלפי החילוניות, המוזיאון והאוניברסליות של הנושאים. וההפך – חילונים שרגילים לבוא למוזיאון ולראות תערוכות מגלים פתאום שיצירות שציירו חילונים מתחברות עם המקורות היהודיים שלהם. זה מאלץ את הקהלים להתחבר זה לזה".

 

השנה יתרכזו פרופ' שנאן ואורחיו האוצרים בסיפורי ההפטרות – קטעים מספרי הנביאים, שנקראים בבתי הכנסת לאחר פרשות השבוע. עלילות הנביאים ישמשו טריגר לדיונים על לידה ועל מוות, על נקמה ועל עוצמה נשית. הלוקיישן לשיחה ינוע בין התערוכה "מקום לאופנה", סרקופג הורדוס וגלריות האמנות העכשווית. "ההפטרה באה להוסיף לבית הכנסת לא רק את התורה, אלא גם את החלק שקרוי 'נביאים' – לתת לו קיום, ולא להעמיד את כל העולם כולו על התורה", מסביר שנאן, "היסטורית, ההפטרה נולדה כשהתחיל הפולמוס בין היהודים לשומרונים. השומרונים קידשו את התורה בלבד, ואין להם נביאים וכתובים. לכן באותם ימים, סוף ימי הבית השני, החליטו שצריך לקרוא משהו מהנבואה כדי לתת לה את המשקל שהיא ראויה לו. המטרה הייתה לא לשחק את המשחק השומרוני, כאילו שגם אנחנו רק בתורה. במשך הזמן הפולמוס עם השומרונים גווע, אבל אנחנו ממשיכים עם קריאת הנבואה. זה רק מעשיר את חיי בית הכנסת ואת הידע שלנו".  

 

אבישי חורי סיפור מההפטרב פסל של עובדיה
מרים לפיקאסו. פסל של הנביא עובדיה

 

 

אחד הספרים שיככבו במפגשים המוזיאוניים הוא הספר הקצר ביותר בתנ"ך - ספר עובדיה. במהלך הספר, שכולו פרק אחד של נבואת זעם, חוזה הנביא עובדיה את שובם של בני ישראל הגולים לארצם מצרפת ומספרד. פבלו פיקאסו האגדי, מגדולי האמנים במאה ה-20, חי גם הוא על קו ספרד-צרפת, והוא ישמש השראה לפגישת הפרופ' שנאן עם האוצרת אלה רגב. "לאורך כל הקריירה שלו, באינספור יצירות, פיקאסו מנהל דו-שיח אינטנסיבי מאוד עם המסורת הספרדית בזמן שהוא מוקף באמנים צרפתיים, מעריך אותם, מודע להם ומצטט אותם", מלמדת רגב, "פיקאסו, שנולד בדרום ספרד, הגיע לפריז בגיל 19. כמו להרבה אמנים אחרים, צרפת הייתה לו מולדת שנייה, כי שם הייתה תרבות, היה ה'לובר', היו סוחרי אמנות ושוק וגלריות. בעצם פריז הייתה בירת האמנות העולמית עד מלחמת העולם השנייה".

 

במפגש המוזיאוני היצירה שתשקף את הקוקטייל התרבותי הזה בדמותו של פיקאסו היא "צל על האישה". "פיקאסו צייר את התמונה הזאת לאחר שנעזב בידי אישה ששמה פרנסואה ז'ילו. הם היו בקשר במשך כמעט עשור, ולמעשה היא האישה היחידה שעזבה את פיקאסו", מסבירה רגב, "ביצירה הזאת פיקאסו מצייר את עצמו עם האישה: היא מופיעה במלוא הדרה, בעירום, ואילו הוא אינו אלא צל. ביצירה הזאת ניתן לראות איך הוא מפנים את המסורות השונות ומצייר דרך משקפיים ספרדיות-צרפתיות. יש כאן השפעה מציורי העירום של מאטיס הצרפתי, וגם של האמן הספרדי פרנסיסקו דה גויה. מובן שהסגנון הוא פיקאסואי, אבל מדובר כמעט באותה שפה, אותה תנוחה ואותה קומפוזיציה של האמנים האלה".

 

לדבריה, המפגשים שיתרחשו במסגרת "סיפור מההפטרה" הם בעצם מפגש בין שתי אסכולות – המקראית והאמנותית – ולכל אחת מהן טקסט משלה. "אנחנו יוצרים שיחה בין-תחומית אמיתית. פרופ' שנאן מדבר על הטקסט המילולי, ואני מדברת על הטקסט החזותי", היא מבהירה, "לטקסטים של ההפטרות יש העומקים, המאפיינים, השפה והדקדוק הפנימי שלהם, ולטקסט החזותי ישנה השפה החזותית, הצבעים והצורות שלהם. כשהם מאירים זה את זה, מה שנוצר הוא בעצם שלם הגדול מסך חלקיו – אחד ועוד אחד ששווה שלושה".

 

אולי יעניין אותך גם סיפור מההפטרה | 2018 15.10.18 מוזיאון ישראל מארח את בית אבי חי

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus