ואגנר עטוף בשמיכה: זכרונות מקריית ביאליק
גרתי בקריית ביאליק, בבית של שני קומות. זה היה מן שיכון קטן שהגיעו אליו מהגרים מכל קצוות תבל. אבא שלי מפולין, אבא של השכן מעיראק וכן הלאה. זיכרון הילדות הבולט שלי מגיל 5 נחקק בי שנים: כששיחקתי עם חבר בחצר על הנדנדה, ראינו שמורידים את השכן ואגנר עטוף בשמיכה כשהוא מת. זה נחרט בי. זו היתה סנסציה בעולם הקטן של הבלוק. ההורים דיברו על זה, השכנים דיברו על זה. זה היה פתח לאגדה אורבנית מקומית.
עד אז שמעתי על מוות, אבל זו הפעם הראשונה שנפגשתי בו ישירות, והבנתי שהחיים נגמרים בשמיכה על הראש. לא הרבה זמן אחרי זה נפטר סבי, ולאחר מכן אבי מת. זה רק המשיך.
מות האב: כשהסמכות נעלמת
הייתי בן 15 כשאבי נפטר ממחלת לב, לאחר הידרדרות ממושכת. זו היתה תקופה מכוננת מבחינתי, שלוותה גם בהתקפי אפילפסיית נעורים באותה שנה. הייתי ילד כזה מרדן, בדיוק התחלתי לנגן. לקח לי הרבה זמן לעכל את המוות. בתקופה הראשונה הרגשתי שהסמכות בבית נעלמה. פתאום נהייתי עצמאי ואדון לעצמי, לטוב ולרע. אחי הגדול לא היה הרבה בבית, הוא היה הרבה בנח"ל ובצופים. אמא שלי היתה אישה יחסית צעירה, בת 42. היא ניסתה לשקם את החיים שלה לאחר מכן, וחיפשה בן זוג חדש. גם זה לא היה לי קל. אחי הקטן יותר הסתגל לכל זה. אני בעיקר מרדתי ורציתי לעזוב את הבית. ברגע הראשון שיכולתי, בגיל 17 וחצי, עזבתי.
עד היום המוות המוקדם של אבא משפיע עליי. יתמות משפיעה לאורך כל החיים. היחס שלי לבריאות, לחיים שלי, לילדים שלי, גורמים לי להבין שזה יכול להיגמר כל יום. ערך החיים גבוה אצלי. אני אומר שכל עוד אתה קם בבוקר - תעשה מה שאתה יכול, כי זה לא יימשך לנצח. הומחש לי בגיל מאוד צעיר שזה מתחיל ונגמר.
מהקריות לתל אביב: עיר רפאים או עיר הבית?
לעבור מהקריות לתל אביב בגיל 21, זה לא פשוט. בהתחלה חשבתי בכלל לעבור לירושלים. חשבתי שירושלים יפה ותל אביב מכוערת. אבל בירושלים ראיתי את אלה שנבחנו איתי למוסד האקדמי, וראיתי שזה לא בשבילי. לא עניינה אותי מוזיקולוגיה או תולדות המוזיקה. רציתי לנגן רוק, לא רפרטואר קלאסי. מהבחינה הזו הבנתי שהאקדמיה היא ממש לא המקום בשבילי. היום אני דווקא קרוב יותר לאזור הקלאסי. " התייחסתי אל ההצלחה והאהדה במבוכה גדולה (צוחק). גם התענגתי עליה. אבל בעיקר התייחסתי לזה בכאב שיניים נוראי. אני זוכר את עצמי קורא את הביקורות הטובות עליי, וחש פשוט כאב. הרגשתי מאוד חשוף, וגם אם אמרו וכתבו עליי דברים מאוד טובים - עדיין היתה הרגשה שהאינטימיות שלך יוצאת משליטה. יש לי תגובות פסיכוסומטיות בעניין הזה "
בתל אביב קיבלו אותי יפה. התחברתי למוזיקאים והרגשתי שאני יכול להשתלב בבית ספר רימון. בהתחלה העיר הגדולה היתה מאוד מנוכרת בעיניי. בהתחלה היא נראתה לי עיר רפאים, כולל בתים ישנים באלנבי, מטים ליפול. היה בזה דיסוננס שמאוד בלט לי בהתחלה.
כשקמו הלהקות שלי, "טאטו" ו"כרמלה גרוס ואגנר", קיבלתי קרדיט גדול מהסביבה, והתחלתי להרגיש שאני הופך לדמות מוכרת בחוגים המסוימים האלה. ואז התחלתי לראות את הפינות היפות של העיר, לנסות להבין איפה היא נוגעת ללב.
עיוור בלב ים: לבד בניו-יורק
עם כרמלה גרוס ואגנר עשיתי אלבום אחד, ואז זה התחיל להתפורר, בעיקר בגלל יחסים בעייתיים. עברתי לניו יורק לתקופה של חצי שנה. סבתא שלי התגוררה שם, והתארחתי אצלה לארוחות שבת. היא נתנה לי הרגשה של בית גם בניו-יורק. זו היתה תקופה מכוננת, והפעם הראשונה שיצאתי לחו"ל. כמו כל ישראלי שמגיע למרכזים הגדולים של העולם - אתה חוטף שוק תרבותי, ואז מתחיל להיות ניזון ממה שאתה רואה.
חזרתי לארץ, נתפסתי געגועים עזים לניו-יורק, אבל אמרתי 'אני לא חוזר לשם'. הבנתי שאני כותב בעברית, זה המקום שלי, ופה הקהל שלי. בעיקר השפה קשרה אותי לפה. עם החזרה עברתי תקופה לא קלה, שממנה נולד השיר "ערב ב' כסלו". זו היתה תקופה די ארוכה של בין לבין. גם בגיל שלי הייתי איפשהו באמצע - מצד אחד היה לי ניסיון וידעתי איך עושים תקליטים, אבל מצד שני עוד הייתי בן 28. עדיין היו לי לבטים של בן עשרים פלוס.
יצרתי קשר עם ארקדי דוכין, שאותו הכרתי עוד מהקריות, וביקשתי ממנו להפיק לי אלבום בכורה. אחרי תלאות מסוימות הוא הסכים ועשה איתי עבודה מאוד טובה. היום אני מסתכל על האלבום ומתייחס אליו כאחד הדברים הכי טובים שעשיתי. הוא סיכם קונפליקטים וקושי אישי. הייתי אז קשור לאמנות ולא רק למוזיקה, במסגרת הפוסט-מודרניזם. ראיתי אז אמנים שלוקחים אימג' ידוע ומלבישים אותו בתוך קונספט אחר. חשבתי לעצמי 'למה שלא אעשה את זה?', ולקחתי למשל שורות של אבן גבירול, והכנסתי למוזיקה שלי. זה היה הייחוד.
התייחסתי אל ההצלחה והאהדה במבוכה גדולה (צוחק). גם התענגתי עליה. אבל בעיקר התייחסתי לזה בכאב שיניים נוראי. אני זוכר את עצמי קורא את הביקורות הטובות עליי, וחש פשוט כאב. הרגשתי מאוד חשוף, וגם אם אמרו וכתבו עליי דברים מאוד טובים - עדיין היתה הרגשה שהאינטימיות שלך יוצאת משליטה. יש לי תגובות פסיכוסומטיות בעניין הזה.
בית ומשפחה: טיולים ובישולים
אני ואביטל אשתי נשואים כבר 12 שנים, והורים לשני בנים בני 11 ו-7. מהיום שבו גילינו שהיא בהריון ועד היום, יש קו מאוד רציף וברור שמוביל אותנו. הרגעים האלה שבהם ראיתי את הילדים שלי מגיחים לעולם, וכשקיבלתי אותם לידיים שלי - היו המכוננים ביותר בחיים שלי. קודם כל, זה פלא גדול שמשני אנשים יוצא יצור חדש לעולם. זה גם מעבר בין הדורות, שהוא יותר חזק. אם עד לאותו רגע יש לך לגיטימציה להיות ילדותי, לא בטוח, לא ברור - מאותו זמן אתה צריך
לעמוד במקום יציב וברור.
אם עד אותו רגע האידיאל שלי היה לתת לאנשים שאני לא מכיר, להגיד לעולם את מה שיש לי לומר, מאותו רגע התחלתי לפעול פנימה, לטובת הבית, המסגרת שלי, שלא שייכת לאף אחד אחר. היום אני איש משפחה, אבא ובעל, במשרה מלאה פלוס (צוחק). אני עושה קניות, מבשל, לוקח את הילדים, עושים טיולים ארוכים ביחד ברגע. הם מנגנים ואני קצת עוזר להם. ואני בעל נאמן לאשתי. שמח איתה, אוהב אותה, חי איתה.
האם תיארתי לעצמי שלפני 20 שנה אהיה במקום הזה? לא. אבל יש שירים ישנים שלי, שהיום אני שומע ומבין מתוכם את הכמיהה לזה, למרות שלא הבנתי את זה לעומק בזמן אמת.
