תמיד, עכשיו, בכל מצב
תחנות בזמן
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
6.1.14
תחנות בזמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תמיד, עכשיו, בכל מצב

ההחלטה להיות מוזיקאי ולא נגן, לימודי הקומפוזיציה באקדמיה, המפגש הראשון עם אהוד מנור, שיר הנושא של "קשר משפחתי", שהולחן בדקות, הרומן עם הרדיו והפרויקט החדש עם פורטיס וקובי אוז. רוני ידידיה חוזר בזמן

לא רוצה להיות גיטריסט: הכול בגלל ציפורן שבורה

 

בכיתה ז' פתחו אצלנו חוג לימוד גיטרה. אחרי שנה של לימודים, המורה אמרה שהיא כבר לא יכולה ללמד אותי כי הגעתי לרמה שלה, ואם אני רוצה להמשיך, אני צריך להתקדם וללמוד אצל המורה שלה. כך הגעתי אל מישה אפלבאום, ולמדתי אצלו ארבע שנים. אחרי חמש שנים נערכה תחרות כישרונות צעירים בהיכל התרבות, מטעם "מעריב לנוער", ובעקבותיה קיבלתי מלגה.

 

בתקופה הזאת חיפשתי תמיד דרכים להגיע להופעות וערבים של כישרונות צעירים - דווקא בגיטרה קלאסית ולא בשירה בכלל. נורא רציתי להיות גיטריסט בתקופה הזאת, ובכל פעם שההורים שלי נסעו לחו"ל, ביקשתי מהם שיביאו לי תקליטים של גיטריסטים מפורסמים, כמו ג'ון וויליאמס, סביקס ואחרים.

 

באחת ההופעות שבהן השתתפתי, נשברה לי ציפורן, וכשאתה מנגן קלאסית, אם ציפורן אחת חסרה לך - כבר ירדו לך 80 אחוז מהאיכות. שבירת הציפורן שברה אותי, ואז החלטתי שאני לא רוצה להיות תלוי באיזו ציפורן. בנקודה הזאת החלטתי שאני רוצה להיות מוזיקאי באופן כללי, ולא רק נגן גיטרה. ההחלטה הזאת היתה משמעותית מאוד, כי היא עיצבה את כל עתידי במוזיקה.

 

האקדמיה למוזיקה: הווי ותרגילים

 

אחרי הצבא, שבו שירתי בתותחנים וחלק מהזמן גם בצוות הווי, למדתי באקדמיה למוזיקה. בשנה הראשונה למדתי במגמה כללית לגמרי, ובשנה השנייה החלטתי להתמקד בקומפוזיציה. למדתי אצל מרדכי סתר, אנדרה היידו, אבנר איתי ואחרים.

 

למדתי המון מוזיקה בתקופה הזאת, ומעבר ללימוד עצמו, אתה יוצא מהצבא ומגיע למין חממה כזו. אז לא היה בית הספר רימון. היה באקדמיה הווי, מעבר ללימוד עצמו. היינו נפגשים אחרי הלימודים, מחלקים תווים ושרים קוראלים של באך.

 

בתקופה הזאת של האקדמיה נולדו השירים הראשונים שהלחנתי בחיים, חלקם כתרגילים בכל מיני מקצועות שלמדתי. הסינגל הראשון שהוצאתי לרדיו, "ערב", היה בעצם תרגיל בשיעור של אבנר איתי בניצוח מקהלה, ובמקום תרגיל, באתי אל המורה עם שיר מולחן. קיבלתי המון עידוד מהחברים באקדמיה, וזה גרם לי להלחין עוד ועוד שירים. באותה תקופה חשבתי נטו על המוזיקה עצמה; פחות על איך זה יתקבל.

 

השיירה עוברת: אהוד, תן לי לחשוב על זה

 

האלבום הראשון שלי, "השיירה עוברת", יצא ב-86', בהפקת אילן מוכיח, שהיה אחד המורים שלי באקדמיה.

 

זה התחיל כשנכנסתי לאולפן עם שלושה שירים של נתן אלתרמן, ולאחר מכן הוצאתי לרדיו סינגל משולש, ו"ערב" היה המוביל מביניהם. זה התקבל ממש יפה ברדיו. לא היה אז פלייליסט, והיו רק מעט תחנות, אבל ההיענות היתה מצוינת. הראשון שהשמיע את השירים היה אהוד מנור, ואחריו רבקה מיכאלי. לאחר מכן זה התגלגל.

 

דרך השירים האלה היכרתי בעצם את אהוד מנור. שלחתי אליו שתי מנגינות בליווי חליל, במטרה שיכתוב להן טקסטים, והוא מאוד אהב אותן. יום אחד הוא התקשר אליי ואמר שהוא רוצה להשמיע לי את מה שיצא. הזמנתי אותו אליי הביתה, והיתה התרגשות מאוד חמה כשהוא הגיע. סבתא שלי אפילו הגישה לו בורקס חם שאפתה.

 

אהוד הביא לי את "השיירה עוברת" עם מילים שכתב, וזה נראה לי כאילו לא מתאים בהתחלה. המילים היו מאוד כבדות, והמנגינה היתה מאוד קלילה. בהתחלה לא הבנתי את החיבור ואמרתי לו "אהוד, זה נהדר, אבל תן לי לחשוב על זה. אולי צריכים משהו אחר למנגינה הזו". זה היה האינסטינקט הראשוני. אחרי שהוא הלך, ישבתי לבד, ניגנתי את השיר בגיטרה והקלטתי אותו. פתאום זה נשמע וואו, השיר הכי מתאים שהיה יכול להיות לי.

 

הלכתי להופעה של אהוד וחנן יובל, שהופיעו אז ביחד. הבאתי ווקמן והשמעתי להם את השיר באוזניות. אחרי כמה ימים ליעל לוי, שאיתה ניגנתי, היתה הופעה. השמעתי לה את זה בדרך, באוזניות. היא שמעה ואמרה: "עכשיו אתה שר את זה בהופעה, לא יעזור כלום!". בהופעה עצמה אנשים עמדו על הרגליים, מחאו כפיים וביקשו עוד הפעם.

 

כש"השיירה עוברת" יצא לרדיו, הוא זכה להצלחה ענקית והושמע המון פעמים. זה בעצם השיר המשמעותי הראשון שלי שהצליח בגדול. ואז הגיעו הופעות ב"זהו זה", ב"סיבה למסיבה" ועוד, ונפתחו כל השערים.

 

חופשי חופשי, אך בנפשי: היום קשה לי לשיר אותו

 

שיר הנושא של "קשר משפחתי" הגיע אחרי שהאלבום הראשון כבר יצא והצליח. קיבלתי טלפון מאהוד מנור, והוא סיפר לי שעומדת לעלות תוכנית חדשה בטלוויזיה החינוכית - "קשר משפחתי". "בהפקה ביקשו ממני לכתוב טקסט, והמלצתי שתלחין את זה", אמר אהוד. אמרתי "בכיף, אבל אני רוצה לראות קודם את המילים ולראות אם תצא לי מנגינה". הוא אמר שזה נורא דחוף, כי בתוך שבוע עליו להגיש את השיר המוכן, ולכן הכתיב לי את הטקסט בטלפון.

 

ישבתי עם עצמי, והמנגינה יצאה לי ממש במהירות. אבל מה, היתה לי בעיה, כי באותו היום בדיוק באו אלינו אורחים הביתה. כל הזמן חיכיתי שהאורחים ילכו, כדי שאוכל להלחין את השיר באופן מסודר. הקלטתי אותו על טייפ קסטות, ולמחרת קמתי בבוקר, שמעתי את מה שעשיתי - ולא אהבתי את זה. נו, קורה. חשבתי: "אתקשר לאהוד מנור ואגיד שלא יצא לי, שייתן את הטקסט למישהו אחר".

 

באותה התקופה גרתי אצל ההורים, ואחותי, שהיתה בחדר הסמוך, שאלה אותי: "רוני, מה זה השיר היפה הזה שהלחנת בלילה?". סיפרתי לה ואמרתי שאני לא כל כך מרוצה מהתוצאה. היא התעקשה שלא אוותר על השיר ושאשמיע אותו לאהוד. השמעתי לו בטלפון, והוא אמר "וואלה, איזה שיר יפה". למחרת הגענו לחינוכית ביחד, השמענו להם את השיר, והם היו מרוצים מאוד ושאלו מי אני רוצה שיעשה את העיבוד. רציתי את גרוניך.

 

זה אחד השירים המוצלחים שלי, אבל הוא הפך להיות שיר נורא עצוב. היום קשה לי לשיר אותו, כי שני הוריי נפטרו - אמי לפני שמונה שנים ואבי לפני שש וחצי שנים. היום השיר הזה עושה לי צמרמורת, כי הוא מדבר על הקשר עם ההורים, שתמיד יישאר, ועל כך שאתה תמיד צריך את האישור מהם, למרות שאתה כבר גדול. פתאום, כשההורים אינם, זה שיר נורא עצוב. בא לי לבכות כשאני שומע אותו.

 

הרומן עם הרדיו: באתי לתחנות פיראטיות וגיליתי שהן נסגרו


אחרי שהוצאתי את האלבום השלישי שלי בשנת 94', חלק מיחסי הציבור של האלבום היו להסתובב ולהתראיין בתחנות רדיו - חלקן פיראטיות, עוד לפני עידן האזוריות. היו גם תחנות שבהן נתנו לי שעה שלמה להציג את האלבום, וזה התגלגל גם לשידורים משל עצמי.

 

כששמעתי שפתחו את 88 אף.אם, חשבתי שזה יוכל להתאים לי כשדרן. עד אז שידרתי בתחנות הפיראטיות, והן נסגרו אחת אחרי השנייה. קרה לא אחת שבאתי מוכן לשידור וגיליתי שיום לפני כן סגרו את התחנה והמקום שומם. לכן, בשלב מסוים שלחתי ליואב גינאי קלטות שלי מהרדיו הפיראטי, והוא נתן לי לשדר תוכנית של שירים נוסטלגיים. זה ממשיך עד היום.

 

כשהגעתי לרדיו, לא היו לי בבית הרבה דיסקים וחומרים מוזיקליים, כמו שיש לי היום. באותם ימים ממש נסחפתי לתוך עולם המוזיקה. הייתי נכנס ב-11:00 לחנויות דיסקים - פעם היו ממש המון, כמו החור השחור, האוזן השלישית, סופר זאוס ופיקדילי - ויוצא משם ב-17:00. הייתי נכנס ויוצא עם סלים של תקליטים ודיסקים משומשים ונדירים. לקחתי את הזמן, ופשוט למדתי המון. נהייתי סוג של אספן, והיום יש לי אוסף ענק של אלפי תקליטים ודיסקים.

 

לקראת האלבום הבא: בין פורטיס לקובי אוז


התחנה הנוכחית בחיי החלה בשלוש השנים האחרונות, כשחזרתי לעשות מוזיקה. למעשה, חזרתי לנתן אלתרמן, שאיתו גם התחלתי את הקריירה. הפרויקט החדש שלי כולל שירים של אלתרמן שרובם טרם זכו ללחנים. רובם משנות ה-30 של המאה הקודמת, אבל למרות זאת, הם אקטואליים גם היום.

 

בפרויקט אני מצרף אליי אמנים אורחים - רמי פורטיס, קובי אוז, פיטר רוט, ליאורה יצחק, ישראל ברייט, אריק סיני, ערן צור ועוד. הפרויקט הזה אינו רק מוזיקלי, אלא גם ויזואלי, כי אני משתדל לצלם קליפ כמעט לכל שיר. מתוך שישה סינגלים שהוצאתי, יש לארבעה שירים מתוכו גם קליפים. ויש עוד קליפ מוכן שצריך לצאת וקליפ אחר בעבודה. התהליך נורא כיפי, כי הפרויקט גם נורא אקלקטי מבחינה מוזיקלית. יש קשת רחבה של כלי נגינה - קאנון עד כלי מיתר.

 

אני רואה בהפקה הזאת סוג של מחזמר משירי אלתרמן - בכל פעם מופיעה דמות ססגונית אחרת, וגם הדמויות נורא שונות ממני. למשל, קובי אוז מביא את המוחצנות ופורטיס מביא את הטירוף.

 

אני לא יודע מתי הפרויקט יוצא. אני עובד על עשרות שירים בו זמנית. עד היום הקלטתי ומיקססתי יותר מ-40 שירים. ברור שלא כל השירים ייכנסו; אני גם נותן לזמן לעשות את הדברים מבחינתי. אני נורא פרפקציוניסט, ולוקח זמן עד שאני מוציא משהו. כרגע זו דרך של ניסוי ותעייה. בגדול, אני לוקח את הזמן, כי העיבודים והמנגינות לא קשורים לאופנה מתחלפת, וגם האמנים שלקחתי הם אמנים לטווח ארוך.

 

האמת היא שאני גם נורא נהנה מתהליך העשייה. פתאום בא פורטיס לאולפן ושופך אור אחר על השיר שהלחנתי, או שקובי אוז מכניס את ההומור שלו לשיר. אין חוויה גדולה יותר ליוצר מאשר כשהוא רואה איך השיר שלו מקבל סוויץ' מצד אמן שנתן את הפן האישי שלו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus