רון רוזנפלד לא רוצה לציית לכללי המשחק של התעשייה. אולי בגלל זה תתקשו למצוא חוקיות גם בקצב שחרור האלבומים של "פורטרט". רק חוק אחד אינו משתנה: לעשות מוזיקה
ב-1976, כשהייתי בן 12, גיליתי את האלבום "Songs in the Key of Life" של סטיבי וונדר, שהעיף אותי למחוזות מדהימים. שם קיבלתי את התובנה שאני רוצה לעשות מוזיקה.רק כשנוח. פורטרט
בהמשך, האלבום הראשון של כוורת 'סיפורי פוגי' חידד את התחושה. בכלל, כוורת היתה תחנה מאוד משמעותית מבחינתי בהיכרות עם המוזיקה הישראלית. הדבר הזה שקוראים לו דני סנדרסון, שהוא אחד הגיבורים שלי, השפיע עליי מאוד. בלי כוורת לא היה נוצר כאן מגוון של רוק-פולק. בלי כוורת לא היו קורים כאן הרבה דברים מעניינים אחר כך. מבחינתי, זו תחנה משמעותית שהוכיחה לי שיש אפשרות לעשות מוזיקת פופ מתוחכמת ומרגשת, עם טקסטים שמצד אחד לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, ומצד שני, בעלי רוחב ועומק.
בבית היה לנו אורגן שהתחלתי לקשקש עליו, ואחר כך גם מערכת תופים. ככה התחלתי ליישם את מה שלמדתי.
פינגווין: לונה פארק של מוזיקה
באייטיז סחבו אותי בפעם הראשונה לפינגווין, מועדון ההופעות המיתולוגי. הייתי ילד בן 17, והיתה לי להקת רוק ששמה היה תינוק, שבה תופפתי וגם קצת כתבתי, ואז, כאמור, הגעתי למועדון וקלטתי שזה המקום שבו נפגשים האנשים שרוצים לבטא את עצמם מבחינה מוזיקלית. שם למעשה התחילו החיים המוזיקליים האמיתיים שלי. מבחינתי, זה היה לונה פארק של מוזיקה.
הנוכחות בפינגווין חשפה אותי למוזיקת שנות ה-80, להרכבי פאנק מאנגליה, לניו ווייב שהיה בזמנו, לקלאש, לדיוויד בואי ולעוד מיליארד הרכבים. הכרתי שם חברים, שעם כמה מהם אני בקשר טוב עד היום. הפוזה, לעומת זאת, לא כל כך דיברה אליי. אני חושב שהניכור היה רק פוזה אופנתית. כולם לבשו שחור. מישהו חכם אמר פעם שאופנה היא דבר כל כך רע, עד שהיא מתחלפת כל כמה שנים.
פספסנו את המומנטום: סדאם חוסיין הפריע
בתחילת שנות ה-90 טמירה ירדני אספה אותנו אל חיקה, השקיעה בנו והאמינה במוצר שנקרא פורטרט. היא החתימה אותנו והשקיעה בנו שני סינגלים, אבל הסינגל הראשון יצא יומיים לפני שסדאם חוסיין ירה עלינו טילים, כך שהוא נגדע באבו. אף אחד לא שידר באותה תקופה מוזיקה שמחה, פאנקית וגרובית כמו שעשינו בזמנו.
אחרי כמה חודשים, כשהמזרח התיכון התאושש מההלם, הוצאנו את הסינגל השני שהיה לנו ביד, "הכול מבינה". השאר היסטוריה. השיר פרץ כל גבול, הושמע 25 שעות ביממה ופתח לנו את הדלת. עם זאת, קצת פספסנו את המומנטום, כי אנשים כבר ביקשו לקנות את התקליט המלא, אבל לא היה לנו תקליט. אז לקחתי במהירות את כל החומרים שצברתי במהלך השנים, והיינו צריכים להקליט אלבום במהירות כדי שיהיה לנו מוצר בחנויות. אחרי ארבעה חודשים הוצאנו את האלבום המלא, ובהמשך נהפכנו ללהקה מקצועית במלוא מובן המילה. "חוויית הלידה עצמה היתה החוויה הכי מרגשת והכי חזקה שעברתי אי פעם בחיים. כשאתה רואה תינוק בא לעולם זה מרגש ונותן לך נוק אאוט בחיים. אתה מבין שמפה והלאה זה לנצח. זה שלי, ואי אפשר להחזיר את זה. מעכשיו ואילך, אני זז הצידה מתוך המרכז של עצמי ונותן ליצור חדש למלא את מרכז החיים, כי זו דרכו של עולם"
דיוויד בואי בהופעה: זה לא הגיל
הגעתי להופעה של דיוויד בואי בישראל, מתישהו באמצע שנות ה-90. מאסיב אטאק עלו לחמם לקראת השקיעה, ואחריהם עלה דיוויד. באופן די הזוי, לא היו הרבה אנשים בפארק, וזה היה אחד הפלופים הגדולים. היו 10,000 איש, שזה שום דבר לפארק ולאמנים בסדר גודל כזה.
אני זוכר שעמדתי שבעה-שמונה מטרים מדיוויד בואי. הוא היה אז בערך בגיל 60, ואני רואה אגדה על הבמה. הייתי בשוק טוטלי. הנה, מולי עומד מוזיקאי מטורף, שנהנה על הבמה בטירוף, למרות גילו. לא עניין אותו כמה אנשים היו. ראיתי אדם שלוקח את המוזיקה למקומות כל כך יפים, ונהניתי, למרות שלא הכרתי בערך 60 אחוז מהשירים, שהיו מהאלבום שהוא הוציא באותה תקופה. באותם רגעים הבנתי מה זה להיות פרפורמר אמיתי. זו היתה חוויה שהותירה בי חותם עמוק מאוד.
יהלי: ילד לא בא עם חוברת הדרכה
ב-2006 נולד בני הבכור והיחיד עד כה, יהלי. חוויית הלידה עצמה היתה החוויה הכי מרגשת והכי חזקה שעברתי אי פעם בחיים. כשאתה רואה תינוק בא לעולם זה מרגש ונותן לך נוק אאוט בחיים. אתה מבין שמפה והלאה זה לנצח. זה שלי, ואי אפשר להחזיר את זה. מעכשיו ואילך, אני זז הצידה מתוך המרכז של עצמי ונותן ליצור חדש למלא את מרכז החיים, כי זו דרכו של עולם. מפה ועד עולם צריך לדאוג ולקחת אחריות לא רק על עצמך, אלא גם על מישהו אחר.
מאז למדתי כמובן עוד לא מעט דברים. בתור הורה אתה אף פעם לא יודע אם אתה עושה את הדבר הנכון. קשיים ודילמות הם דבר יומיומי. ילד לא בא עם חוברת הדרכה. כל ילד הוא אחר, וכל אחד מאיתנו הוא אחר. בתור הורים אנחנו רק מקווים שאנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר. זו דרכו של עולם. אם היינו יודעים את הנוסחאות לכל בעיה או מצוקה - לא היו בעיות בעולם. אנחנו כל הזמן לומדים ומתפתחים, וטוב שכך.
סינגל חדש:לא משחקים לפי הכללים
להקת פורטרט היא תחנה גדולה ומתמשכת בחיי. שנתיים אחרי אלבום הבכורה שחררנו את האלבום "עד אלייך", בהפקת יוסי פיין; ב-96' יצא האלבום השלישי, ועשור לאחר מכן - הרביעי. באחרונה חזרנו שוב להרפתקה נוספת.
פורטרט היא להקה שמעולם לא שיחקה על פי הכללים של התעשייה הקלאסית. מעולם לא דאגנו להוציא אלבום כל שנה כדי להישאר בעניינים ולהיות בפלייליסט. ברור שאשמח להיות בפלייליסט ולהיות מחוזר על ידי הרדיו, אבל זה לא האישיו. מכיוון שאנחנו ארבעה אנשים שלכל אחד עיסוקים משלו, זה מורכב. כך לדוגמה, בשנתיים האחרונות התחלתי לעצב רהיטים, וזה מאוד מדליק ומפרה אותי. אבל זו אינה הפרנסה העיקרית שלי. אני כותב ומפיק לאמנים אחרים, יוצר באופן כללי, ועכשיו הלהקה בסיבוב הופעות. יש לנו גם סינגל חדש, "מי אמר למי", שיר מאוד פאנקי ופורטרטי, שמדבר על החרדה ועל הצורך להיות מעודכן בכל דבר קטן.
מה ההמשך? לא יודע. אנחנו כאמור להקה שלא פועלת על פי החוקים. מתי שנוח לנו ומתי שהזמן מאפשר לנו, אנחנו עושים את המוזיקה שלנו ופשוט נהנים מזה.
