תמונה ראשית - ויקיפדיה
חדרה והמשפחה: כך הכול החל
עיר הולדתי, חדרה, היתה כה ירוקה ורבת טבע. היו בה הרבה אקליפטוסים עבי-גזע, גבוהים עד השמים - לפעמים יותר - שאהבתי לחבק אותם ולהרגיש עד כמה אני קטן לעומתם. את הריח שלהם אהבתי, וגם את הסיפורים שעמדו מאחוריהם גמעתי בשקיקה. אני חושב שהפרובינציאליות והטבע ותחילת הדרך של המדינה חצבו בנשמתי חלק מהאופי שלי, שהתקבע שם. אני בן למשפחה שורשית בחדרה. סבי וסבתי מצד אמי היו מחלוצי העיר. סבא שלי הקים שם בית מלון ששמו הרצליה; מספרים שאפילו בן גוריון לן שם לילה בדרכו ממקום אחד למשנהו.
אבא שלי הגיע מאוסטריה לחדרה. יום אחד הוא הלך ברחוב הרצל וראה בחצר בחורה בת 17 יושבת שם. הוא שוחח איתה, והתברר שקראו לה גאולה. הם הכירו לעומק, התחתנו בהמשך ואז נולד להם הבן הראשון, אילן, שהוא אחי הבכור, שהתחיל לנגן בכינור בגיל חמש. היום הוא גר בברלין ומשמש פרופסור לכינור שתלמידים עולים אליו לרגל מכל העולם. אחריו נולד שלומ'לה, אני. אחרי חמש שנים נולד אחי הצעיר ירון, שניגן בחצוצרה. בגיל 20 הוא נהרג בצבא, במלחמת יום הכיפורים.
התחלתי לנגן בחלילית בגיל חמש. אני זוכר שבגיל שש חזרתי הביתה ואבא שלי הצביע על הכיסא של הפסנתר בתנועת יד תקיפה. עליתי על הכיסא, רגליי השתלשלו באוויר, ושם התחיל הרומן עם הפסנתר.
כפר הנוער הדסים: הפכתי לאיש המוזיקה
בגיל 14 התקבלתי לפנימיית הדסים. זה קרה די במקרה, כשיום אחד החליטו הוריי שניסע לתל אביב במטרה לרשום אותי לבית ספר למוזיקה ששמו רננים. נסענו עם הסוסיתא של אבא לתל אביב, ובדרך חזרה ראיתי שלט: "כפר הנוער הדסים". אמרתי במפתיע 'אבא, תיכנס!'. ברגע האחרון הוא הצליח להסיט את ההגה שמאלה.
כבר בהתחלה, השביל לכפר הנוער היה קסום, ובתוך קילומטר וחצי הגענו לשער. ראינו מדשאות אינסופיות וצעירים יושבים עם גיטרות. אמרתי להורים שלי: 'פה אני רוצה להיות!'. שלושתנו הלכנו למשרד וכשחזרנו, ראינו שלסוסיתא חסרה חתיכה מהגג. שאלנו בבהלה מה קרה ואמרו לנו שהסוס חומי נגס בסוסיתא. אחר כך יצא לי להכיר את הסוס חומי וגם לטפל בו באורווה.
ביליתי בהדסים ארבע שנים ונהייתי איש המוזיקה של הכפר, זה שמנגן בכל האירועים. בסוף התקופה המקום התקבע בזיכרוני ובזיכרונו של כל מי שהיה שם כתקופה קסומה ומופלאה באמת. מין ממלכת ילדים.
שנות ה-70 וה-80: טיסות, חלליות ופרויקטים
שנות ה-70. אני בתל אביב בדירה שסבא שלי נתן לי, ברחוב שקט וקטן. יש לי פסנתר וספה, אור כחול, ושם אני מאוד יצירתי. כתבתי הרבה, ואפילו אריק איינשטיין ביקר בביתי. הוא בא עם פופיק ארנון. הוא הביא את אריק כדי להכיר את "הצעיר המוכשר". אריק שמע חומרים ואמר לי "אתה מוכשר מאוד, אבל אלה לא דברים שאני יכול לשיר". באותן שנים הייתי עתודאי, למדתי במדרשה למוזיקה, כפי שאבי רצה, כדי לקבל דיפלומת הוראה.
שנות ה-70 שלי התאפיינו בטיסות, בחלליות, בגילויים חדשים ומסקרנים ורבי משמעות, וכן בימים שהופכים ללילות ולילות שהופכים לימים. התוודעתי לחיי העיר, הכרתי אנשים והתחברתי למתי כספי. זה התחיל כשמתי חיפש פסנתרן להצגה. אמרו לו שיש מישהו משוגע מחדרה. הוא צלצל אליי ובאתי, ומאז השותפות שלנו פרחה.
בהמשך התחברתי לשם טוב לוי ולשלמה יידוב, במסגרת ההרכב קצת אחרת. ב-75' אמרתי לכולם שאני מוכרח לצאת, מוכרח לנשום אוויר, מוכרח לעבור למקום אחר. עליתי על מטוס באמצע ההופעות וטסתי לאירופה כדי להגיע לניו-יורק כיעד סופי. הייתי קצת אצל אחי בגרמניה, שם פגשתי גם את אריק לביא, ולאחר מכן טסתי לניו יורק. גרתי שם חמש שנים, כתבתי שם מחזמר עם יורם פורת ז"ל, פעלתי ויצרתי.
בשנת 80' חזרתי לארץ אחרי שאביה של אשתי לשעבר נירית ירון חלה בסרטן והייתי צריך לסעוד את המשפחה יחד איתה. עזבתי דברים שהתחלתי באמריקה. עזבתי ממש הכול. אחרי שהגעתי לארץ התארחתי בהופעה של צליל מכוון בצוותא. באולם ישב נועם סמל, שהיום הוא מנכ"ל הקאמרי. הוא פגש אותי והציע לי לצאת לסיבוב הופעות בישראל. כך נשארתי בארץ.
בשנות ה-80 קראו לי "איש הפרויקטים". הופעתי המון לבד עם כל מיני הרכבים וגם סולו. בין השאר הופעתי עם מתי ועם שם טוב לוי, והייתי גם ב"זהו זה" כמלחין שיר השבוע. זה התחיל די במקרה. התארחתי שם בתוכנית בודדת, והחיבור ביני ובין החבר'ה היה כל כך טבעי, זורם ופורה, ששני הצדדים חשבו שאפשר להמשיך את זה. כך נולד שיר השבוע. המשימה היתה להלחין שיר אחת לשבוע. זה היה תמיד לברוא יש מאין.
מקהלת שבא: תחליף למשפחתיות
בתחילת שנות ה-90 התחלתי בפרויקט נוסף – מקהלת שבא. זה התחיל אחרי שקיבלתי טלפון ממפיק בטלוויזיה החינוכית. הוא סיפר לי שבאים אליהם ילדים אתיופים צעירים והציע לי לעשות משהו איתם. אמרתי מיד "אני בא!". באתי לשם, נכנסתי לחדר גדול, ראיתי 40 ילדים יושבים בצורת רי"ש. התיישבתי ליד הפסנתר, ומיד נוצרה תקשורת בינינו. ישר הבנתי שאצלם אין מבט ישיר בעיניים, אלא מבט מיוחד שמתגנב דרך הרצפה. הבנתי באינסטינקט שלי שהתקשורת איתם היא אחרת; משהו עקיף יותר, רוחני יותר. עשיתי להם אודישן, בחרתי שישה ילדים, ואיתם עשיתי שני שירים. לאחר יום השידורים המיוחד, הבנו שיש לנו ביד משהו מיוחד שצריך להמשיך איתו. " נכנסתי לחדר, ראיתי 40 ילדים ממוצא אתיופי יושבים, התיישבתי ליד הפסנתר, ומיד נוצרה תקשורת. ישר הבנתי שאצלם אין מבט ישיר בעיניים, אלא מבט מיוחד שמתגנב דרך הרצפה. הבנתי באינסטינקט שלי שהתקשורת איתם היא אחרת, משהו רוחני יותר "
הילדים באו אליי הביתה פעם בשבוע, וכך נוצר חומר לאלבום הראשון, שיצא ב-93' ונהפך לתקליט מצליח מאוד ולפרויקט אהוד מאוד בקרב הציבור הישראלי, שמאוד אהב וחיבק. הופתעתי מהחום הרב שבו התקבל הפרויקט הזה, מה שהוכיח לי שבעם ישראל יש נשמה גדולה. שמעתי המון משפטים כמו "כל הכבוד על מה שעשית עם הילדים האלה. מגיע לך פרס ישראל". המשפטים האלה נישאו באוויר שנים על גבי שנים. הופתעתי מהעוצמות האלה. עשיתי את הכול מתוך סקרנות ילדותית שלי להתחבר לדברים האלה, והאמת היא שהחיבור הזה היה פיצוי על החוסר משפחתיות שסבלתי ממנו. לא היו לי ילדים משלי, נישואיי התפרקו, הייתי קצת לבד, כמֵהָ למשפחה, והם היו בבחינת פיצוי.
משפחת גרוניך: המוזיקה היא הדבר השני
על מיכל אדלר שמעתי מידידה שלי ששחתה באיזו בריכה בהרצליה. היא סיפרה לי שהמצילה של הבריכה שלה היא בחורה צעירה שמנגנת במפוחית תוך כדי עבודת ההצלה. ביקשתי ממנה לשדך בינינו, והיא הציעה לה, אבל מיכל אמרה: "יש לי חבר". אמרתי: "טוב, מילא, הלאה".
יום אחד הייתי צריך לכתוב שיר לאיזו להקה, והייתי צריך מפוחית. נזכרתי בסיפור הזה, וביקשתי מאותה חברה להזמין את מיכל. הגעתי לאולפן קצת באיחור, ראיתי אותה מנגנת, ובמבט הראשון, כמו כל הסיפורים המופלאים, ידעתי.
אחרי שנה התחתנו, ושנה לאחר מכן, נולדו התאומות שלנו. האושר מאז גדול שבעתיים. זה באמת אושר שאי אפשר לתאר אותו במילים. מאז אני איש משפחה מאושר. הנה, ממש עכשיו הכנתי בדיוק סלט לילדות, ואני כל כך אוהב את זה. היום החיים שלי מתנהלים דרך פילטר אחר, הרבה יותר הרמוני. אני איש של בית, איש של משפחה, וזה הדבר הראשון. המוזיקה מוצאת את עצמה כדבר השני.
