אני שמאלי. סתם אומרים עלינו השמאליים שיש לנו "ידיים שמאליות", והרי ידוע שאיטרי יד ימין הם יצירתיים יותר, מוכנים לראות את הקופסה ולחשוב מעבר לה. לכן בחרתי במקצוע של יוצר, במובן של "יוצר קשר".
יש לא מעט שהשפיעו על חיי. אחד מהם נפטר לא מכבר – אריק איינשטיין. אריק לא היה מאלה שאינם מחוברים למציאות. אני מניח שהוא ואני, גם אם לא נפגשנו באולפן כזה או אחר, אזי בהוויה הישראלית, יש לשנינו איזשהו חלק מאותה תרבות. אני מניח שאריק, שאהב טלוויזיה ואהב להיות בבית, צפה בתכנית "תוסס", שבה השתתפתי בזמנו. מה הוא חשב והאם הוא "סימן' אותי"? לא זכיתי להיכרות אישית איתו. לעומת זאת, אסי דיין, בספר השירים שהקדיש לי, כתב לי "בהכרה, אסי".
אלוהים ואני: אם כבר לשורר, אז להלל
נפגשתי עם לא מעט אמנים ישראלים שהשפיעו על חיי היצירתיים, התרבותיים, אבל לפני זה – יש את הקב"ה, שגורם לאנשים יצירתיים לקחת כלי נגינה, אפילו אם זה הגרון שלהם, ולתת לרוח לשיר דרכם. לשורר. ואני אומר: אם כבר לשורר, אז להלל. לא לקלל. ואם כבר להלל, אז לדעת את מי אתה מהלל. ואני, כשאני קם בבוקר, לא אומר כמו אוטומט "מודה אני", אלא כמו שהרבי מקוצק ידע לשאול: "מי זה אני' ו"מי עומד לפניך".
המשמעות מבחינתי עמוקה מאוד, משמעות של הודיה, ואני רואה את היצירה שלי, מעבר להיותה ישראלית – כיהודית ועברית. אני רואה זכות כמעט קדושה לחבר אותיות שהן אותות, ניסים, לכלל שירים, או למעשה לספר השירה "Happy-Ness", שעליו אפרט בתחנה הבאה.
Happy-Ness: כל הנגנים גם רקדו
ספר השירים והדיסק שאני עובד עליו, "Happy-Ness", הוא מסע של שנים, שמתבטא בקובץ של שירים מכל מיני תקופות שעברתי. ועברתי. אני יכול לתת דוגמה מהשיר הפותח של הספר: "פעם אמר לי זקן עיוור: 'החיים הם כמו מראה. מצד אחד רואים, מצד שני – אז מה?'. יש כאן גם הומור, גם פילוסופיה, גם ראייה של האחר, העיוור. כל אחד יכול לקחת את השיר הזה לכל כיוון. אני לוקח את זה לכיוון האושר.
אני מאוד שלם עם מה שניר פרידמן, כמעבד ומפיק, ובעיקר כחבר, עשה לפרויקט. עם ההקשבה שלו, וביחד עם חברים טובים ויוצרים מוכשרים כמו ז'אן פול זימבריס, גרשון וייסרפיהרר, איתמר גרוס, קרני פוסטל, קארין אופיר, ויקטור עזוז, עדיה גודלבסקי ועוד, יצרתי צליל משפחתי במובן הטוב והמוכר של המילה. שמתי לב שכל הנגנים שהשתתפו בפרויקט גם רקדו בזמן שהם ניגנו. מהצד אתה יכול לראות בנגינה משהו טכני. אבל כל זה הוא למעשה סוג של ריקוד. זו גדולה להתחבר בנשמה דרך שמחה, דרך ריקוד, דרך נגינה.
משפחת פישר: אחת, שתיים, שלום
בדיוק עכשיו אני מתחיל לעבוד עם קארין אופיר על מופע, בשם הזמני שהגיתי - "פרס אופיר שלי". תוך כדי הצגה היא מבררת אם שם המשפחה הוא פרס או קללה. לאורך ההצגה היא שופכת מול פסיכולוג או חבר – לא יודע מה בדיוק, אנחנו עדיין כותבים את זה – את תחושותיה לגבי הנושא המשפחתי. אין ספק שמשפחה זה כוח. וכמו כל כוח, הוא יכול לעבוד לכמה כיוונים, כולל למקומות קשים, כבדים, מלחיצים. אני שמח כל כך שהקב"ה בחר לי משפחה שכזו, ייחודית, אינדיווידואליסטית, שבה אנשים שאני לא מכיר יכולים לפנות אליי ולהגיד לי "אחי, איך אני מת על אחיך!". אתה מבין, זו התקופה – אהבת אחים. כך אני חי. אני מציל את עצמי, אחרת הייתי באיזו מחלקה, מנסה לברר איך עושים שלום. וזה פשוט: אחת, שתיים, שלום.
זמר, שחקן ומשורר: יותר מדי תארים לפישר קטן
הנגינה היא הדבר הכי קרוב לנבואה, שכידוע אינה קיימת ממש היום, אף על פי שיש הרבה חוזים, והרבה חוזים נכתבים על החוזים האלה, אבל ידוע שאנחנו כאומה לא הולכים לידעונים. "נפגשתי עם לא מעט אמנים ישראלים שהשפיעו על חיי היצירתיים, התרבותיים, אבל לפני זה – יש את הקב"ה, שגורם לאנשים יצירתיים לקחת כלי נגינה, אפילו אם זה הגרון שלהם, ולתת לרוח לשיר דרכם. לשורר. ואני אומר: אם כבר לשורר, אז להלל. לא לקלל. ואם כבר להלל, אז לדעת את מי אתה מהלל"
כדי ליצור גשר בין העם ובין הקב"ה, הלוויים היו זקוקים לתו השמיני ולכל שבעת התווים שלפניו, כדי ליצור במארג הרמוני את החיבור. אז מה עשו בבית המקדש, מלבד להקריב קורבנות? ניגנו. לא לחינם שאול ידע שהמרפא היחיד לנשמתו המיוסרת וללבו הדואב הוא דוד. הוא היה זקוק לחיבוק, ודוד חיבק אותו דרך הצלילים ופייס את נשמתו. ואז הדבר שכל כך הפחיד אותו – גם כל כך ניחם. אנחנו אמנם יודעים שהמוזיקה לא הצילה את שאול ולא את ג'ים מוריסון, אבל זה כבר נושא אחר.
משום שאני שחקן, אני יודע כמה חשוב הטקסט במוזיקה. אבל משום שאני מוזיקאי, אני לא זקוק למילים כדי לעוף. כמו שהבנתם מהתחנה הזאת, אני גם זמר, גם שחקן וגם משורר, אבל אלה כנראה יותר מדי תארים לפישר קטן.
