ג'אזיסט, אבל זורם
תחנות בזמן
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
19.1.14
תחנות בזמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ג'אזיסט, אבל זורם

לימודי הסקסופון בגיל שמונה, המעבר מאשדוד לתלמה ילין, החריש בשדות הג'אז והרכב האול-סטארז הנוכחי. עמית פרידמן, אינטלקטואל מוזיקלי, חוזר בזמן

לימודי הסקסופון: אחזור אליכם בעוד שנתיים
 

התחלתי לנגן סקסופון בגיל שמונה. רציתי ללמוד חצוצרה, אבל בקונסרבטוריון טענו שאני צעיר מדי ורצו שאלמד חלילית. אחרי שטעמתי מהחצוצרה, זה נראה לי פושטי ללמוד חלילית. סירבתי ואמרתי 'טוב, אז אחזור אליכם בעוד שנתיים'. הם לא רצו להפסיד תלמיד במשך שנתיים, ולכן הפנו אותי לסקסופון.

 

עד היום, מדי פעם, כשאני שומע חצוצרן טוב, אני תוהה לעצמי מה היה קורה אילו הייתי לומד חצוצרה, אבל כנראה הדברים קרו כמו שהם היו צריכים לקרות. אני זוכר שבמהלך הלימודים היה רגע שבו הבנתי שאני באמת טוב בזה. גם בבחינות הצלחתי יפה. לכן, בשלב יחסית מוקדם, היתה לי הבנה שזה מצליח לי, שיש שם חיבור.

 

תלמה ילין: את הבחינה הזאת אני הולך לעבור

 

בכיתה ט' התחלתי ללמוד בתלמה ילין. המקום סימן בשבילי תקופת מעבר. מבית ספר של 2,000 תלמידים באשדוד, שבו לא מצאתי מישהו שיחלוק איתי את האהבה למוזיקה, עברתי למקום שבו פגשתי אנשים שחיכיתי לפגוש כל חיי. פגשתי שם אנשים שהם לא רק קולגות, אלא החברים הכי טובים שלי, עד היום. לפגוש אנשים ששומעים ביטלס או ג'אז זה היה פשוט למצוא את הנפשות התאומות שלי.

 

בית ספר רגיל לא היה הדבר שהכי עשה לי את זה, אבל בלימודי המוזיקה פגשתי דמויות שממש שינו לי את החיים, כמו המורה עופר, שקיבל אותי למגמת ג'אז וגם עשה לי מבחן מקדים, אפילו שבאתי בכלל רק כדי לברר פרטים.

 

עוד לפני שידעתי אם אני רוצה בכלל ללכת לתלמה ילין, הוא הצליח להבהיר לי שאני לא מתקרב לכך, אבל החלטתי לעצמי שלא משנה אם אלך או לא - את הבחינה הזאת אני הולך לעבור. עופר היה האדם שגרם לי להאמין, בתור נער, שאם אני רוצה להגיע למקום מסוים - זה נמצא לגמרי בידיים שלי. הוא גם לימד אותי דברים יותר פרקטיים. פגשתי שם גם את עמית גולן, שנפטר לפני כשלוש שנים. הוא היה מורה לפסנתר שהדביק בחיידק הג'אז דורות שלמים של תלמידים. וגם אותי, כמובן.

 

האורקסטרה של אבי לייבוביץ': שם הבנתי שהכתיבה היא תהליך

 

אני חבר באורקסטרה מיום הקמתה, כבר יותר מעשר שנים. זה הרכב יחיד במינו, והוא כולל 12 נגנים שניגשים מדי שבוע לחזרה. אין לזה אח ורע. אני לא מכיר הרכבים שנפגשים לחזרות על בסיס שבועי, אולי למעט הפילהרמונית. זה קורה גם בגלל אבי עצמו, שמבחינתי הוא פשוט בית ספר מהלך.

 

ההרכב נתן לי הזדמנות לבוא מדי שבוע לסדנת כתיבה, לסדנת עיבוד, לסדנת נגינה - ממש הכול. זה השפיע מאוד על הכתיבה שלי ונתן המון השראה. בהמשך היתה לי זכות לכתוב להרכב הזה לא מעט מוזיקה.

 

בעיקר למדתי משהו חשוב מאבי, ואני מרגיש שזה רלוונטי לגבי כמעט כל דבר שאני כותב היום. אבי הוא איש גמיש כל כך, שהוא מסוגל לכתוב משפט מוזיקלי, ובשבוע הבא לחזור ולכתוב על בסיסו קטע שלם, ובשבוע שאחרי כן לקחת את הקטע הזה ולעשות ממנו משהו אחר לגמרי. ממנו הבנתי שהכתיבה היא ממש תהליך; שתמיד אפשר לשנות, ללטש ולהדק.

 

עד אז היתה לי תמיד תחושה שצריך לסיים את הקטע ולסגור אותו, אבל מאבי הבנתי שאפשר תמיד להוסיף. זו נקודה שמנחה אותי עד היום וגם מלמדת אותי לא להיות מקובע ולבדוק את עצמי אם באמת מיציתי את השיר.

 

אלבום רוק: הצד הזה נתן לי פן קומוניקטיבי

 

חוץ מהג'אז והסקסופון, אחת האהבות שלי היא כתיבת שירים.

 

בשלב מסוים בחיי זה העסיק אותי בצורה רצינית. כתבתי שירים, למדתי פיתוח קול ונכנסתי לעניין. כשכבר צברתי מאגר שירים שעמדתי מאחוריו, הופעתי והקלטתי אלבום בכורה בסגנון רוק. קרו דברים מאוד מעניינים עם האלבום, שיצא לפני שמונה שנים.

 
שישיית עמית פרידמן במופע "סיפורי הופמן" בזאפה
 

מעבר לדיסק עצמו, זו היתה תחנה משמעותית, כי דרך יצירת הדיסק הרגשתי שאני לומד. זה היה כמו לעשות תואר בכל מה שקשור לעולם המוזיקה - החל בכיצד מעצבים פוסטר, המשך במה זה קומוניקט וכלה באיך מופיעים עם להקה. למדתי ממש לעומק כל אספקט בתעשיית המוזיקה - מהאמנות עצמה ועד לנושאים טכניים. זה המחיש לי עד כמה היום אמנים צריכים לדעת גם להקליט, להשתמש בתוכנות מחשב ולהכיר את התעשייה. הלמידה השפיעה מאוד על האופן שבו אני מתנהל היום בעולם הג'אז.

 

הצד הזה גם נתן לי פן קומוניקטיבי ומלודי יותר, בצד הג'אז, שהוא כביכול מתוחכם ומורכב יותר. גם במסגרת הג'אז, זה לא הלך לאיבוד.

 

האלבום אמנם לא זכה להצלחה מסחרית, אבל הוא פתח המון דלתות שלא צפיתי שהוא יפתח. אני עדיין מקבל עליו פה ושם פידבקים מאנשים שמאוד אהבו אותו. כשאתה מקבל כעבור כמה שנים פידבק ממישהו שהאלבום נמצא בפלייליסט של המחשב שלו, והוא חורש עליו, זה בהחלט לא מובן מאליו.

 

אלבום ג'אז ראשון: בעיטה קדימה

 

לפני שנתיים הוצאתי לראשונה אלבום ג'אז - "Sunrise" - בלייבל האמריקאי Orgin Records, אחרי שנים שבהן עסקתי בכך בעקביות והייתי פעיל מאוד בכל מה שקורה בסצנת הג'אז. אחרי תקופה לא קצרה, הרגשתי שחיכיתי הרבה זמן עם האלבום.

 האלבום היה בעצם סוג של קפיצת מדרגה גדולה מאוד שאי אפשר היה שלא להרגיש אותה. הוא קיבל המון ביקורות חיוביות של כל מיני מבקרים מחו"ל ומהארץ, כולל ביקורות משתפכות ומהללות, שלא חלמתי אפילו לקבל. הפידבק היה מהיר - כבר בשבוע שהוא יצא פורסמה בבלוג ג'אז אמריקאי נודע ביקורת מעולה. אז קרו המון דברים טובים, הדיסק הושמע המון, אחד השירים גם נכלל ברשימת 100 המושמעים של 88 FM, וקיבלתי פידבקים ממאזינים מהוואי ומיפן. נוסף על כך, בג'אז באוזן ובדיסק סנטר - חנויות המוזיקה הכמעט אחרונות שמתמחות בג'אז - זה היה אחד מאלבומי הג'אז הנמכרים ביותר. זו היתה מין בעיטה קדימה. " דרך יצירת הדיסק הרגשתי שאני לומד. זה היה כמו לעשות תואר בכל מה שקשור לעולם המוזיקה - החל בכיצד מעצבים פוסטר, המשך במה זה קומוניקט וכלה באיך מופיעים עם להקה. למדתי ממש לעומק כל אספקט בתעשייה "

 

ההרכב שלי בנוי כך שחוץ ממני יש עוד חמישה נגנים, כמו הרכב אול-סטארז. נכללים בו עמוס הופמן, שמנגן בעוד ובגיטרה, קטיה טובול בפסנתר, גלעד אברו בקונטרבס, אמיר ברסלר בתופים ורוני עברין בכלי הקשה. הם מנגנים דברים שכתבתי, אבל אני רק נותן את הבסיס. הם נגנים כל כך טובים, שהם לוקחים את זה למקומות שלהם.

 

עד כה שיתפנו פעולה עם אמנים שונים, ולכבוד הערב "כלניות" בבית אבי חי, נשתף פעולה עם דין דין אביב. זו פשוט חוויה. היא מוזיקאית ענקית וכל כך זורמת. במקור היא באה מג'אז, וזה מכנה משותף שבהחלט מרגישים אותו, כי היא לא חוששת ללכת לכיוונים חדשים ומאתגרים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: עמית פרידמן
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus