בקול רם
תחנות בזמן
social
facebook whatsup email tweeter
דודו כהן //
25.11.12
תחנות בזמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

בקול רם

רובים בגיל ההתבגרות וטנקים בגיל הצבא. אז איך זה שרם אוריון למד לא להתפנק רק באנגליה? דודו כהן ליווה אותו במסע בין תחנות בזמן

שנת שבתון בארצות הברית: פחות תמים ממה שהכרתי בארץ

בשנת 1979 יצאתי עם ההורים שלי לשנת שבתון בארצות הברית. החשיפה לתרבות האמריקאית, המרחבים האמריקאיים וכמובן הרבה האזנה לרדיו האמריקאי עיצבו לא מעט דברים באבות המזון המוזיקליים שלי. עד היום, לצד האהבה לאלטרנטיבי, יש בי גם אהבה לשירי פופ טובים.

 אלה היו שנות ה-70 של המאה הקודמת. הייתי ילד מופנם מאוד בן 12-11, ובאותה תקופה קרו הרבה דברים מעניינים במוזיקה - בפוסט-פאנק ובניו ווייב. למדתי בבית ספר אמריקאי, וזו היתה שנה שתרמה לא מעט לעיצוב ההעדפות שלי והאישיות שלי. הרבה ממה שראיתי וחוויתי שם נטמע בי. גרנו בעיירה וחווינו את מנטליות העיירה האמריקאית הפרברית ואת המרחבים הגדולים שבילינו בהם בטיולים שיצאנו אליהם. היה שם משהו הרבה יותר פרוע והרבה פחות תמים ממה שהכרתי בארץ. אז ילדים אמריקאים בגילי היו עושים תחרויות אופנועים ויורים ברובים, דברים כאלה.

 

אני והטנק: השירות הצבאי בנה אותי

בין 86' ל-89' שירתתי כטנקיסט בצה"ל. השירות היה קשה וכלל הרבה נקודות טראומטיות, אבל אני משער שהוא עיצב אותי מאוד. נוצרו בו גם תשתיות חברתיות שאחר כך היו להן השלכות על חיי, כמו למשל ההיכרות עם אסף גברון.

 

היה לי שירות קיצוני מאוד. חוץ מלחוות מלחמה, עברתי הרבה יותר ממה שחייל רגיל בשירות סדיר עובר. זה כלל דברים מבצעיים, לבנון, האינתיפאדה הראשונה, ובכלל, ההתמודדות שלי עם המערכת - חלק גדול מהשירות הייתי מרותק או בכלא. חוויתי הרבה סיטואציות קיצוניות; הרבה אלימות. זה משנה את הסקאלה שלך, ומה שנראה לך קודם קיצוני כבר לא נראה קיצוני. אני משער שזה גם מחלחל למוזיקה.

 

השירות הצבאי בנה אותי בהכרח. אתה נמצא כל הזמן בהתמודדות ובהישרדות, ואתה לא יכול באמת לנצח את המערכת, אבל אתה מנסה שהיא לפחות לא תנצח אותך. והייתי די טוב בלא לתת למערכת לנצח אותי.

 

לונדון מחכה: בית ספר לא קטן

בתחילת 94' עברתי לגור בלונדון. השהות שלי שם נמשכה קצת יותר משנתיים. גם תרבותית, נמשכתי למה שהיה לאנגליה להציע. רציתי לעשות שם מוזיקה, והיו לי שם הרבה חוויות נקודתיות -  אנשים שפגשתי, הופעות שניגנתי בהן. כשחזרתי לארץ ב-96' והקמתי את להקת בתריי זוזיי, הההשפעה של אנגליה על המוזיקה שלי היתה גדולה מאוד.

 

אנגליה שינתה את כל התפיסה שלי על עשיית מוזיקה. באנגליה יש היררכיה ברורה מאוד - אתה עובר את כל השלבים בפועל. אתה מתחיל להופיע בפאב של השכונה שלך, עובר לפאב הגדול בעיירה, עובר לעיירה אחרת וכן הלאה. אתה מבין שהאמנים שם עוברים מסלול שבגרסה הישראלית של העשייה המוזיקלית קל לעקוף אותו. והעיקוף הזה הוא לא לטובה. באנגליה מודעים אליך ברמה הארצית רק אחרי שעשית כמה מאות הופעות.

 

כל זה נתן לי פרספקטיבה על החשיבות של עבודה לאורך זמן והבנה שעדיף להרוויח באמת את הסטטוס שלך לא דרך התקשורת ולא דרך הדיבור עליך. זה גם חינך אותי להיות לא מפונק. למדתי שלא צריכים בלאנס של שעתיים לפני הופעה. דברים שכאן נראו הכרחיים, שם נהיו למשניים מאוד ביחס לנגינה עצמה וליכולת של ההרכב להתמודד עם כל סוג של במה. " היה לי שירות קיצוני מאוד. חוץ מלחוות מלחמה - עברתי הרבה מעבר למה שחייל רגיל בשירות סדיר עובר. חוויתי הרבה סיטואציות קיצוניות, הרבה אלימות. זה משנה את הסקאלה שלך, ומה שנראה לך קודם כקיצוני כבר לא נראה קיצוני. אני משער שזה גם מחלחל למוזיקה "

 

מובן שראיתי שם המון הופעות מקומיות. זה עושה לך בית ספר לא קטן. בכלל, אם בארץ בכל מקום אתה נתקל באקטואליה, באנגליה אתה נתקל בתרבות כל הזמן.

 

הפקת אלבום הבכורה של שילה פרבר: מהפך תפיסתי

זה היה אירוע מכונן מבחינתי, גם קרייריסטית וגם אמנותית. הפקתי דברים גם לפני כן, אבל לא החזקתי מעצמי מפיק עד אז. עם שילה עשיתי עבודה עמוקה מאוד, וזו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאתה יכול לשאוף למשהו - לצייר את החזון של איך האלבום יישמע ואשכרה להשיג את זה. כל החוויות הקודמות שלי בהפקה הולידו חוסר שביעות רצון מהתוצאה. זו גם היתה הפעם הראשונה שהעבודה היתה לגמרי בשליטה שלי, וגם התוצאה היתה טוטלית מבחינתי.

 

בהפקות הגדולות יותר שהייתי שותף בהן, כמו נושאי המגבעת, היה פער גדול בין איך שחשבנו שהתוצאה יכולה לצאת ובין התוצאה הסופית בפועל. במקרה של שילה, הכוונה בהפקה היתה מאוד שאפתנית. שנינו עבדנו שנה בבית על דמואים ועל סקיצות שנתנו את קו המתאר לאולפן, ולאחר מכן, בתקציב די נמוך, למדתי לשבת עם איש הסאונד אורי ברק, להסביר ולהתעקש, עד ששמעתי ברמקולים את מה שקודם לכן שמעתי בראש.shilaאירוע מכונן. הפקת האלבום של שילה פרבר

 

אני ושילה היינו מרוצים מאוד מהאלבום, ומאז אני מקפיד שכך ייראו ההפקות שאני מעורב בהן - לשאוף למשהו, ואז להשיג אותו, לא להתפשר ולא להגיע למצב שבו יש פער בין מה שרצית ובין מה שיצא בסופו של דבר.

 

"האחרון": תגובות אפילו ברחוב

"האחרון" הוא האלבום האחרון שלי, שיצא לפני כמה חודשים. אני חושב שבמידה רבה הוא מצליח לסכם את כל מה שעבר עליי מוזיקלית בשנים האחרונות. התגובות שאני מקבל עליו וסוג החשיפה הזאת מראים שהצלחתי להשיג עליית מדרגה כלשהי.

 

עליית המדרגה היא עצם האלבום ואיך שהוא מתקבל וגם שביעות הרצון שלי מהתוצאה ומכל שיתופי הפעולה שנכללו בו. אני משער שאפשר יהיה לאפיין את זה בהמשך, מפרספקטיבה, מבחינת המכירות, ההשמעות, כמות הקהל בהופעות - דברים שאני כבר מרגיש. זו אינה קפיצה נחשונית מהאוזן בר להיכל נוקיה, אבל בהחלט שיפור עמדות שאני כבר מרגיש בהופעות ובאופן כללי, בהתייחסות התקשורתית ובהתייחסות של הקהל. אפילו ברחוב: זה די ראשוני בשבילי שאנשים ברחוב אומרים 'וואלה, אחלה אלבום'. זו לא ממש סיטואציה שהכרתי לפני כן.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus