השם אורי הרפז אינו תמיד מקושר למיתולוגיה הישראלית, אפילו שהוא נמצא עמוק בתוכה. במסע בין תחנות בזמן, חצי מהצמד האלמותי הפרברים מגולל סיפור שלם
הלהקות הראשונות: בין רוק לקלאסי
בקיבוץ מרחביה עשיתי את צעדיי הראשונים בגיטרה. היינו יושבים מסביב למדורה ומנגנים, וכך זה התחיל, באופן הכי תמים. למדתי גם עם מורה לגיטרה, והיה טבעי שאקים להקה עם חבריי, כפי שהיה מקובל אז בשנות ה-60. ביצענו שירים של הביטלס, הבי ג'יז ולהקות מהסוג הזה. זמן קצר לאחר מכן עברתי לגור בברזיל למשך שלוש שנים, ושם הצטרפתי להרכב השני בחיי - דווקא תזמורת סימפונית. ניגנתי בה באבוב והייתי חשוף לכל מיני סוגים של מוזיקה, גם משום שההרכב היה קלאסי. כשחזרתי לארץ התגייסתי לצבא, ושם הייתי חבר בצוות הווי של חטיבת הצנחנים, עם רוחמה רז. השיר שהלהקה התפרסמה בו אז היה "בארץ אהבתי השקד פורח", וההצלחה היתה גדולה.
גיורא פיידמן: לתת כבוד למוזיקה ולהתחבר למקורות
במשך שלוש שנים עבדתי עם גיורא פיידמן, שמנגן מוזיקת נשמה יהודית על קלרנית. היתה לתקופה הזאת השפעה חיובית מאוד על החיים שלי. גיורא לימד אותי בעיקר - וזה מה שהוא עושה עד היום - פשוט להתייחס למוזיקה בכבוד, גם אם מדובר במוזיקה פולקלוריסטית ועממית, ולא משנה על איזו במה. זו יכולה להיות במה בקיבוץ, במה בהיכל התרבות או במה בהיאחזות נחל. גיורא לימד אותי שכל מוזיקה, גם שאינה מסובכת מבחינת המורכבות שלה, צריכה יחס של כבוד וביצוע עם נשמה.
החיבור הזה אל המוזיקה היהודית בא אליי מאוד בטבעיות, ואני סוחב אותו עד היום. בהמשך הקלטתי בעצמי דיסק שלם של מוזיקה חסידית, והשירים האלה, אפילו שהם פשוטים מבחינת המורכבות המוזיקלית שלהם, מדברים ללבי. בחלק גדול מההופעות שלי אני שר שירי יהדות ולדינו. זה גם חיבר אותי ליהדות, באופן מסוים. אם מישהו היה אומר לי פעם שאשיר מילים כמו 'שפכי כמים לבך נוכח פני השם', זה היה נשמע לי מצחיק, כקיבוצניק מהשומר הצעיר. אבל היום אני שר את זה עם המון אהבה ואמונה, וגם מתחבר לשירים האלה, למרות שאיני אדם דתי. אני לא מגמגם בשירת "כן בקודש חזיתיך'", ושר אותם מכל הלב.
הפרברים: קיבלנו המון אהבה מהקהל
מבחינתי, הפרברים הם סוג של סגירת מעגל, וגם פתיחת מעגל, כי שם התחלתי לשיר. לפני כן לא ממש שרתי. הפעילות בפרברים גם החזירה אותי לשירים שעליהם גדלנו בקיבוץ. זו היתה קפיצה גבוהה בקריירה, מה גם שהשירה פתחה אותי מאוד. לפרברים יש סגנון מאוד ייחודי, שאיתו זרמתי, ואני מקווה גם שתרמתי לו. המשכנו עם השילוב היפה של ההשפעה הדרום-אמריקאית למוזיקה הישראלית, הופענו אלפי פעמים ברחבי העולם, צברנו ניסיון וקיבלנו המון אהבה מהקהל. היה בזה משהו מאוד מפרגן. הוצאנו דיסקים שונים ומשונים, עשינו חיבור עם מתי כספי למשך תקופה וזכינו להצלחה.
ב-82' התחברנו אל צמד הדודאים. עשינו כאלף הופעות משותפות, הקלטנו שירים מצליחים, וזו היתה התנסות הרמונית חיובית מאוד מבחינתנו. פתאום היו ארבעה קולות במקום שניים, ובכלל, היתה כאן הזדמנות לעבוד עם שני אנשים כמונו, שהם אמנים. ההשתלבות היתה מעין מפגש פסגה של צמדים מובילים שצריכים לעבוד ביחד. "הדודאים והפרברים, בצמדים וברביעייה" היה שם המופע, והוא זכה כאמור להצלחה. אני לא זוכר איך החיבור התפרק; נראה לי שהם פשוט הקליטו דיסק חדש משלהם. נשארנו חברים, ואנחנו בקשר עם ישראל עד היום.
" החיבור הזה אל המוזיקה היהודית בא אליי מאוד בטבעיות, ואני סוחב אותו עד היום. בהמשך הקלטתי בעצמי דיסק שלם של מוזיקה חסידית, והשירים האלה, למרות שהם פשוטים מבחינת המורכבות המוזיקלית שלהם, מדברים ללבי. בחלק גדול מההופעות שלי אני שר שירי יהדות ולדינו. זה גם חיבר אותי ליהדות, באופן מסוים. אם מישהו היה אומר לי פעם שאשיר מילים כמו 'שפכי כמים לבך נוכח פני השם', זה היה נשמע לי מצחיק, כקיבוצניק מהשומר הצעיר. אבל היום אני שר את זה עם המון אהבה ואמונה, וגם מתחבר לשירים האלה, למרות שאיני אדם דתי "
דור ההמשך: להופיע עם הילד
חנן יובל ואני נמצאים בקשר המון שנים, ובשלב מסוים, כששתי הבנות שלנו – בתי שני ובתו שירה – עסקו בשירה, החלטנו לאחד כוחות ולעשות מופע מאוד מרגש מבחינתנו. להופיע עם הילד שלך זו חוויה יוצאת דופן. הרצנו כמה מופעים עד ששירה התחתנה ועברה לארצות הברית עם בעלה.
זו היתה חוויה מיוחדת של שילוב בין דורות. קודם כול, יש כימיה טבעית בין אב לבתו. תוסיף לזה את הכימיה בין הבנות וביני ובין חנן, ותבין איך זה זרם. מאוד נהנינו מעצם החזרות; לא היתה שום תחושת מתח באוויר. גם החיבור להרמוניה הנשית היה מיוחד. לראות את הבנות שרות נכסי צאן ברזל זו היתה חוויה יוצאת מן הכלל. נתנו להן גם את הכבוד לבחור את הרפרטואר של המופע.
אני מאמין שיש תיאום טוב בין בני משפחה, גם בגוון של הקול. בתוך המשפחה זה יושב תמיד טוב יותר. חבל שזה הפסיק, אבל גם הבת שלי בדיוק היתה בהריון. אולי כששירה תחזור, נחדש ימינו כקדם.
החברים של בני: פשוט מסרב לגווע
אחרי פטירתו של בני אמדורסקי, החברים החליטו לעשות ערב לזכרו בפסטיבל ערד. אני ויוסי חורי מהפרברים, ביחד עם חנן יובל וישראל גוריון, נפגשנו, חשבנו איך להרים ערב שיכלול את כל מה שבני עסק בו – גשר הירקון, השלושרים, הטוב הרע והנערה, הדודאים ועוד. נוסף על כך, כל אחד שר מהרפרטואר שלו, וביחד ביצענו גם את "אני גיטרה", שנכתב מעט לפני שבני נפטר.
מאז המופע הזה רץ 20 שנה, ואני מאמין שרוב האנשים שמגיעים אליו ראו אותו שלוש-ארבע פעמים לפחות, וזה פשוט מסרב לגווע. כטיבו של מופע שרץ כל כך הרבה שנים עם אותם אנשים, ברור שנוצרו כאן קשרים עמוקים והיכרויות עמוקות. מה גם שלעמוד ליד ישראל גוריון וחנן יובל זה בית ספר מבחינתי. זה ללמוד איך לעמוד על הבמה, איך לשוחח עם הקהל וכן הלאה.
בכלל, אני איש של הרכבים ולהקות. מבחינתי לפחות, זה דבר שנחוץ לכל אמן. אתה לומד כך הרבה, ושנית, אין כמו הרמוניות קוליות. הרכב מעניק חוויה של צלילים וריגושים על הבמה. "החברים של בני" היא תחנה משמעותית בקריירה שלי, כיוון שמדובר במופע שהקהל אוהב בטירוף. עברנו כבר 1,500 הופעות, והתגובות עדיין טובות.
המופע הזה ממשיך לרוץ, ביחד עם הפרברים, ונוסף על כך, אני יוצר חיבורים, כמו במופע הקרוב בבית אבי חי עם אורי לשמן. אורי הוא אדם ענק, ההתמצאות שלו בזמר העברי יוצאת דופן. נפגשנו בעבר בסוג של סמינר, נהיה חיבור ומצאנו שפה משותפת. בערב הזה, "כתיבה ישראלית", יהיו שירים עם מכנה משותף אחד: שירים שיש בהם המון נשמה, שמחה, אהבה. שירים עם נשמה אלוהית. משהו בכל שיר ייגע בתפילה. אני לא יכול לחשוב על ערב יותר מגוון מזה.
אורי הרפז יופיע ב-25.3 בבית אבי חי ב"קול המילים: תפילה ישראלית"
עוד בבית אבי חי
