מתי כספי ויואב קוטנר (צילום: דנה בר סימן טוב)
ברית עולם: כשמתי כספי הסביר מדוע האלבום השני שלו נהפך לקלאסיקה על-זמנית
social
facebook whatsup email tweeter
יקי הפשטיין //
3.2.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"כספי הצעיר וחסר האמצעים של האלבום השני ממש התגורר בבניין טריטון, אולפן ההקלטות המיתולוגי: בימים הוא ישב על כיסא סמוך לעובדי האולפן כדי ללמוד מהם את מלאכת ההקלטה; בלילות למד לנגן את התפקידים של כל הכלים"
"כספי חוזר לאותו היום מראשית הקריירה שלו שבו שלח שיר לאריק איינשטיין, וזה הזמין אותו לביתו רק כדי לבשר לו שהוא מעדיף לוותר עליו כיוון שכספי שר אותו טוב ממנו"
אלבום הסולו השני של מתי כספי, שיצא ב-1976 ונקרא בפשטות "מתי כספי" (ומכונה גם "הפעמון"), זיכה אותו בכרטיס כניסה אל הנצח. היוצר הענק ויואב קוטנר ניסו להבין למה דווקא האלבום השני שלו נהפך לקלאסיקה על-זמנית

בשנת 2005 קיבל מתי כספי את פרס אקו"ם למפעל חיים. בנימוקים לבחירה הופיע, בצד תיאור כישרונותיו המוזיקליים, נתון שלפיו – נכון לאותה השנה – הוא הלחין יותר מ-900 שירים שהוקלטו. זהו נתון בלתי-נתפס, שאין לו אח ורע בקרב יוצרים מוזיקליים אחרים בסביבה. נכון לשנת 2019 כספי ממשיך ליצור במרץ, ובשנה האחרונה אף קיבל פרס נוסף מטעם אקו"ם על תרומתו ליצירה בתחום המוזיקה לילדים. אין זה פלא אפוא שאת הערב "סיפורים במונו", שהתקיים בבית אבי חי, בחר המנחה יואב קוטנר לפתוח בהתנצלות: "גם אם היה המופע נמשך שמונה שעות רצוף, לא היה אפשר להקיף בערב הזה אפילו את קצה קצהו של כל פועלו של מתי כספי".

 

את סדרת "סיפורים במונו" יקדיש השנה קוטנר לאלבומים מכוננים במוזיקה הישראלית. האמנים שאלבומיהם נבחרו יבצעו שירים מתוכם, ובין ביצוע לביצוע יראיין אותם קוטנר על תהליך היצירה, והקהל אף הוא יפנה אליהם שאלות. הבחירה באלבום אחד בלבד של כספי עשויה להיחשב כמשימה בלתי-אפשרית בנסיבות הללו. האם ראויה היה שיהיה זה אלבום הסולו הראשון, מ-74', שכלל שירים כמו "נח", "כלבלב, הו בידי בם בם" ואת אחד מלהיטיו הגדולים, שירו של נתן זך "איך זה שכוכב"? או שמא "מאחורי הצלילים", שתיעד את המופע המשותף עם שלמה גרוניך ב-1973 הוא הראוי? מלבד השירים המופלאים שהאלבום הזה כולל, ובהם "אחרי שנסעת (ואותך)", ו"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", הוא משמש מאז ועד היום השראה לאמנים רבים שהפסנתר הוא כלי היצירה המרכזי שלהם.

 

 

הבחירה של קוטנר להתמקד דווקא באלבום הסולו השני של כספי (שנקרא בפשטות "מתי כספי") העלתה בתחילה סימני שאלה: למה דווקא זה? תשובה אפשרית אחת היא שבאלבום הזה התקבעה הברית של כספי עם אהוד מנור כשותף מרכזי ליצירה. ואולם, ככל שהתקדם הערב, התגלתה דרך השיחה בין השניים תשובה נוספת, עקרונית יותר – האלבום הזה ממחיש את מעמדו של כספי כ"אוטר" - יוצר ששולט בכל רבדיה של יצירתו. שם זה התחיל.

 

משבר האלבום השני? לא קרה

 

"משבר האלבום השני" היא אחת המשוכות הידועות שעומדות בדרכם של מוזיקאים, ואולי הגבוהה שבהן. פעמים רבות הטקסטים והלחנים נשפכים לאלבום הבכורה כמו לבה רותחת ומתפוצצים בו, אחרי שנאגרו אצל האמן למן הרגע שבו ישב ליצור בפעם הראשונה בחייו. כשאלבום הבכורה נהפך להצלחה, לא מעט מוזיקאים-יוצרים מוצאים את עצמם בצומת דרכים; הם חשים מרוקנים ומותשים וכבולים למשבצת המוזיקלית שבעטיה נחשפו לקהל.

 

כשקוטנר שאל את כספי על התמודדות עם השלב הזה בקריירה, הוא ענה לו, בלי למצמץ, שכשהגיע אליו, הוא הבין שאצלו הבעיה הזאת איננה. כספי הרגיש שמאגר היצירה שלו מלא ובלתי-מוגבל ושאם היה לו יותר זמן באותה השנה, הוא היה יכול להוציא אפילו עוד שניים-שלושה אלבומים.

 

הזמן של כספי הוא ממד חשוב להבנת התמונה המלאה – של האלבום הזה, ושל מהלך הקריירה שלו בכלל. כספי אומנם עבד עם לא מעט מוזיקאים מקצועיים בחייו, ואת יסודות הפסנתר קיבל בקונסרבטוריון בנהריה, אבל ליבת המקצוענות המוזיקלית הנדירה שלו נבנתה בעיקר באמצעות השקעה אוטו-דידקטית סיזיפית – בטח במונחים של היום.

 



 

 

כספי הצעיר וחסר האמצעים של האלבום השני ממש התגורר בבניין טריטון, אולפן ההקלטות המיתולוגי: בימים הוא ישב על כיסא סמוך לעובדי האולפן כדי ללמוד מהם את מלאכת ההקלטה; בלילות למד לנגן את התפקידים של כל הכלים – תופים, חליל, קלרנית, גיטרה בס, גיטרה חשמלית, כלי הקשה וכלים מהמזרח הרחוק – כדי לחסוך בתשלום לנגנים מקצועיים.

 

למרות הגישה החסכונית, בסוף התארחו באלבום שלמה יידוב וגם כמה נגנים מהתזמורת הפילהרמונית, אבל המאמץ הפיזי והנפשי האדיר שהשקיע כספי באלבום הזכיר לי את אחת הסצנות המטלטלות מהסרט "ויפלאש", שבה מתופף הצעיר מתאמן עד זוב דם. את ידיו של כספי אולי לא היה צורך לחבוש, אבל לתהליך הלמידה המרהיב שעבר הייתה השפעה מכרעת על המשך דרכו.

 

 

משה שי
מתי כספי בשנות ה-80. תצלום: משה שי, פלאש 90

 

 

וכך, שיר אחרי שיר, לילה אחרי לילה, במשך שנה שלמה. אינטנסיביות זו העלתה בדעתי את אחת הסצנות המטלטלות מהסרט "ווישפלאש" שבה המתופף הצעיר מסיים את החזרות כשידיו זבות דם מאמץ. את ידיו של כספי אולי לא היה צורך לחבוש, אבל תהליך הלמידה המרהיב שלו בהחלט נספג בתודעתו ובנפשו ושימש אותו לא רק באלבום הספציפי הזה, אלא גם בהמשך דרכו.  

 

הרצינות היא ממני והלאה

 

אין כמעט מחוז מוזיקלי שאליו כספי יהסס לנדוד – מוזיקה ברזילאית, ערבית, רוק או פופ. לכל אחד מהם הוא מביא איתו את העומק המוזיקלי המרבי בז'אנר.

 

הרצינות התהומית שבה כספי מתייחס למוזיקה באה לידי ביטוי נהדר כשענה לשאלה מהקהל על החיבור שלו למוזיקה ברזילאית. לכאורה כספי היה יכול להסתפק בחלק הראשון של התשובה שנתן, שבו סיפר על "שירי עם" – תוכנית רדיו שאהב לשמוע בילדותו, ששידרה מוזיקה מכל העולם. הקהל בהחלט נראה מסופק מחלק זה של תשובתו. אלא שאז כספי קם פתאום מהכיסא, ניגש אל דופן הפסנתר והתחיל להדגים תיפוף של מקצבים ברזילאיים. וכך, כשהוא מתופף, עובר ממקצב למקצב, ירד כספי לפרטי הפרטים של הסמבה הברזילאית ולא השאיר אבן על אבן עד שהקהל הבין לעומק מה עמד מאחורי תהליך הבחירה שלו.

 

המקום היחיד שבו דומה כי ביטחונו העצמי של כספי הוא מעט פריך הוא השירה שלו. באופן מתמיה, סיפר כספי שהוא מרגיש שדווקא על השירה שלו יש עוד מקום לעבוד. וכמו כדי לשאוב ביטחון, באמצעות כוחו של סיפור, הוא חוזר לאותו היום מראשית הקריירה שלו שבו שלח שיר לאריק איינשטיין, וזה הזמין אותו לביתו רק כדי לבשר לו שהוא מעדיף לוותר עליו כיוון שכספי שר אותו טוב ממנו. 

אולי יעניין אותך גם יואב קוטנר מארח את מיכה שטרית האירוע התקיים ביום רביעי,
21:00 / 27.2.19
סיפורים במונו - האלבומים הגדולים

 

העבודה הסיזיפית של כספי אינה הדבר היחיד שמאפיין את היצירה שלו ואת ההוויה שלו כשמדברים על האלבום השני ובכלל. גם ההומור תופס מקום מרכזי. אין כמעט רגע אחד במהלך הערב שבמהלכו כספי אינו צוחק על עצמו או על סביבתו. לא פעם לקח לעצמו קוטנר רגע כדי לנסות להבין אם כספי דיבר ברצינות או סיפר בדיחה. בדרך כלל ההפוגה הכפויה הסתיימה בצחוק בריא.

 

כשכספי סיפר למשל על תקופת הצבא שלו, הוא תיאר סיטואציה שבה ניסה להסתיר את מחלת הפוליו שתקפה אותו בילדותו במטרה לקבל פרופיל קרבי – כיאה לבן קיבוץ (חניתה) באותם הימים. לבסוף הורידו לו קציני הרפואה את הפרופיל. "אם רק היו עושים עבודה טובה", התלוצץ כספי, "היו מורידים לי את הפרופיל קודם כול בגלל הנפש, ורק אחר כך בגלל הגוף".

 

גם כשהוא סיפר בגילוי לב על מחלת הפוליו, שאיתה הוא מתמודד עד היום ושרק הולכת ומחמירה, הוא אינו נמנע משימוש בהומור. רגלו השמאלית של כספי כמעט אינה מתפקדת, לדבריו, אבל מבחינתו זה רק מבוא לכמה בדיחות בנושא: "מובן שחיכו קודם כול עד שאחלה כדי לגלות את החיסון"; "הרגל שאתם רואים סתם מחוברת, אל תייחסו לה משמעות"; "עכשיו בטוח שהקהל יישאר עד סוף ההופעה כדי לראות אם אצליח לרדת את המדרגות של הבמה". הוא אפילו צחק על הטענה שהוא כמעט אינו זז כשהוא שר והדגים בגמלוניות מכוונת מה יקרה כשיזוז.

 

לשמור עד ימי הסוף

 

ביצועי השירים מהאלבום השני זימנו רגעים מרהיבים רבים – של צחוק ושל התרגשות. באחד מהם, קטע הסיום של "הנה הנה", כספי משך את השורה האחרונה בג'יבריש מוחלט כשהוא עוטף את ה"מילים" בנגינה פנומנלית. זהו רגע נהדר שבו הקהל לא יודע מה לעשות קודם – להתרגש מכישרון הנגינה העצום או לצחוק מהאופן שבו כספי מגיש את המילים.

 

 

זה גם היה רגע שהמחיש היטב את המסע שהקהל של כספי – זה שבאולם וזה שבבית עם האלבומים – עובר: הוא מורכב מרגעים מלאי ניגודיות, שמביאים המון צחוק מצד אחד, ומפגש עם טקסטים ועם לחנים מרגשים שמפלחים את הנפש מצד שני. עם אלה אפשר למנות את הטקסט הנפלא של אהוד מנור ללחן של כספי לשיר "ברית עולם", אחד השירים המונומנטליים במוזיקה הישראלית, מתוך האלבום שהוצב במוקד הערב הזה: "אוהב אותך הלילה ואיתך מתעצב, אוהב אותך הלילה ואיתך מתלהב, עד הלב, עד כאב – מקווה, מתקרב... עוד מעט יעלה האור ואני שיכור ורוצה אותך לזכור, ולשמור עד ימי הסוף, עד שנחלוף ותגווע הלמות התוף".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus