חמש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו ורגע לפני צאת אלבומו השני, בעז בנאי כבר אינו מתנצל על שם משפחתו. "אני לא מתכחש לשורשיי", הוא אומר, "אני רק מצפה שאנשים יקשיבו למה שיש לי להגיד
כלפי חוץ, היה קשה לחוש בכך, אבל עם צאת אלבום הבכורה שלו "אהבת איש הפח" בתחילת 2008, בעז בנאי חש צורך להתנצל. הוא הרגיש ששופטים אותו על פי שם המשפחה, שמעמידים אותו בפני הרף הגבוה שהציבו קודמיו בתפקיד ה"אמנים ממשפחת בנאי" ושבאופן כללי, בוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת שאינה ממש רלוונטית ליצירה שלו.
"הרגשתי כאילו מאשימים אותי בחוסר תום לב – שאם אני ממשפחת בנאי, כאילו חיפשתי לעצמי ג'וב קל", הוא מתוודה, "אני לא חושב שמוזיקה זה ג'וב קל ואני לא חושב שאם אני לא טוב יגידו 'לא נורא, אני אוהב שירים של דוד שלו, אז נקבל גם אותו'. זה לא עובד ככה. אתה נשפט על מה שאתה עושה. כל הדברים החיצוניים – לשפוט אותי לפי קנה מידה של אבא שלי, יוסי או אביתר – נראה לי רלוונטי כמו לשפוט אותי בהשוואה לאמנים אחרים".
"התרופה הכי טובה לביסוס מי שאתה היא עשייה". בעז בנאי
בסיכום ביניים, שם המשפחה עזר לך או דווקא יצר חומת ציפיות גבוהה מדי? היית מוותר עליו אם זה היה תלוי בך?
"זו נראית לי שאלה מאוד אקדמית. ברצינות, כבר מכיתה א' אני נושא את שם המשפחה הזה. לפעמים כגאווה, לפעמים כמצב נתון. אני רגיל להתמודד עם שם המשפחה כמו שהוא, כי אני לא יודע להיות מזרחי, סויוסה או פייגנבוים. היה ברור לי שזה מצב נתון שיביא איתו סקרנות בריאה, ומצד שני, גם ציפיות פרועות. אבל מבחינתי, התרופה הכי טובה לביסוס מי שאתה היא עשייה. וככל שתעשה יותר ויותר, ככה פחות ישפטו אותך ופחות יאשימו אותך בזדוניות. בכלל, כשאני חושב על בני המשפחה העתידיים, שמן הסתם יחצו את הנהר הזה, לבי יוצא אליהם. זה מסע לא פשוט. אבל האתגר הזה גם עוזר לך לדעת אם אתה באמת שם. ההתעסקות בבנאי היא איזושהי הסחת דעת. מובן שידברו איתי על זה, ואני מן הסתם לא מתכחש לשורשיי; אני רק מצפה שאנשים יקשיבו למה שיש לי להגיד".
מה שיש לבעז בנאי להגיד כרגע מתמצה בשיר "יבש", שכבש באחרונה את הפלייליסטים המובילים ברדיו. אבל עם זאת, נראה שייקח לו לא מעט זמן לצאת מהיובש כאמן. "ב'יבש' יש דיאלוג פנימי. זו מין ציניות כלפי רחמים עצמיים שמופיעים בתקופות קושי. יש בשיר שני דוברים, שאחד מהם הוא הקול הישר והשני הוא הקול הפנימי, שמבקש רחמים עצמיים. הקול הישר תמיד ציני כלפי אותם רחמים. יש סיסמאות שאתה מספר לעצמך שהכול יסתדר וכו', ובעצם אתה פשוט בוחר להגיד לעצמך את הססמאות האלה במקום לקום וללכת, במקום לעשות מעשה". "רוב השירים בתקליט החדש מדברים על סיטואציות של דיאלוג פנימי, או אם להיות יותר ספציפי – ביקורת עצמית. יש לא מעט מהקונפליקט הזה בתוך האלבום. אני מקווה שבעתיד דברים יהיו הרבה יותר פשוטים. אני בדרך לשם. בינתיים בשני התקליטים הראשונים היה לי לא קל"
להשלים עם התסבוך
מהשיחה עם בנאי אפשר להתרשם כי הוא מודע לחלוטין לכך שככל שיעשה יותר – כך יסלול מהר יותר את המסלול הייחודי שלו. אלא שבפועל, ההספקים אינם גבוהים ממש. אלבום הבכורה שלו יצא כאמור לפני כמעט חמש שנים, ופיק נוסף נרשם לפני שנתיים, כש"מרוב אהבה שותק", החידוש לשירו של דודו יוסי בנאי, נהייה ללהיט. אבל מאז הוא שוב נעלם. עד עכשיו.
האלבום המלא, שייצא בחורף הקרוב, ייקרא "אין אף אחד בבית". סוג של הצהרה?
"לבחור שם לתקליט זו אחת המשימות הכי קשות בעולם. אתה אף פעם לא יודע אם לקחת משפט מתוך שיר או ללכת אבסטרקט. בסופו של דבר, מדובר בשם של שיר באלבום, שבעיניי הכיל את הכול. לתחושתי, הרגשתי שהוא אוסף את כל האווירה הכללית בתקליט. מצד אחד יש שם בית, אבל מצד שני, אתה לא יודע אם מישהו מתפעל את הבית הזה".
ומי לא נמצא בתוך הבית הזה?
"רוב הזמן אני אמור להיות בתוך הבית, אבל השאלה היא מה קורה כשבעל הבית לא נמצא בבית, או כשהוא נמצא אבל מקבל החלטות כאילו הוא לא נמצא בבית. רוב השירים בתקליט מדברים על סיטואציות של דיאלוג פנימי, או אם להיות יותר ספציפי – ביקורת עצמית. יש לא מעט מהקונפליקט הזה בתוך האלבום. אני מקווה שבעתיד דברים יהיו הרבה יותר פשוטים, ואולי גם שירים יותר אופטימיים ונינוחים. אני בדרך לשם. בינתיים, בשני התקליטים הראשונים זה לא היה קל".
כמו שאני קורא אותך, אני מניח שזה ימשיך להיות לא קל.
"רוב הדברים שאני שומע כצרכן מוזיקה – גראנדדי, ווילקו, אליוט סמית' – לא כל כך שמחים. אני מרגיש שלדברים האלה יש השפעה גדולה עליי. אני כותב טקסטים שהם לא שירה ויש בהם לא מעט הומור. אבל כשאני כותב שירים של ממש, יוצא משהו הרבה יותר מורכב".
נראה שהיית רוצה להיות פחות מסובך.
"נראה לי שכולנו. אבל בסך הכול, אומרים שכשאתה נכנס למערבולת, הדבר הכי גרוע הוא לנסות לברוח ממנה. אני אולי מסובך, אבל יש בי גם איזושהי השלמה עם זה. אני גם מקווה שמהתסבוכת הזו ייפתח צוהר למקומות עמוקים בנפש שרוצים לצאת החוצה".
יכול להיות שאותם מקומות עמוקים קשורים ליהדות? בני משפחתך כבר עשו את המסלול.
"אולי. נסתרות דרכי האל. אבל אני באופן אישי לא כל כך בא מהכיוון הזה. אני בא מבית מסורתי, אבל טרם הרגשתי קרבה לעולם הזה. מה שכן, אני יכול להבין אותו".
אתה מדבר על עשייה מוגברת, אבל האלבום הקודם שלך יצא בתחילת 2008. אלבום פעם בחמש שנים.
"היתה תקופה שבה ג'ון פרושיאנטה, לשעבר גיטריסט הרד הוט צ'ילי פפרז, שחרר אלבום חדש מדי חודש. יש טיפוסים כאלה. אני באמת מקנא בהם, והייתי רוצה יותר. אני מסכים שארבע-חמש שנים בין דיסק לדיסק זה נצח. כרגע אנחנו עובדים על פיתוח של מכונה שעושה אמנות יותר מהר (צוחק). אבל ברצינות, אני באמת רוצה להאמין שהדיסק הבא שלי לא ייצא בעוד חמש שנים, אלא בעוד שנה. חלק גדול מהתקליט השלישי כבר נמצא בידיי. 'אהבת איש הפח' היה תקליט ראשון ויצא בגיל מאוחר יחסית. ההתייחסות שלי אליו היתה טוטלית, כמו פרויקט חיי. השקעתי בו דברים שהם הרבה מעבר למוזיקה, והלכתי על זה בעיוורון מוחלט. לא לקחתי בחשבון שלכל דבר יש יום אחרי, והסוף של הפרויקט הקודם מצא אותי מותש. זה המקום שבו התחיל 'יבש'. הייתי באמת מותש ויבש. היה שם חוסר ניסיון של אובר מוטיבציה, ולכן היתה הפוגה של חצי שנה. ואז החל התהליך שהוביל להמשך".
נשמע שמשהו בך אינו ממש שלם עם אלבום הבכורה, אם אתה מגדיר את התהליך כעיוורון.
"אני מאוד גאה באלבום הבכורה, ויש לי פינה חמה בלב לתהליך שבנה אותו. אבל היום אני מרגיש שהייתי זהיר מדי, ויש לי כל מיני קליפות שאני רוצה ויכול לקלף ולהיות חשוף יותר. מאז גדלתי למקום הרבה יותר ספציפי. מקום שהוא הרבה יותר אני".
