אגדה שהיתה באמת: מבט מחודש על הפרויקט המונומנטלי של ביאליק ורבניצקי
ספר האגדה - אוצר ישן, הוצאה מחודשת
social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
20.7.14
ספר האגדה - אוצר ישן, הוצאה מחודשת
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אגדה שהיתה באמת: מבט מחודש על הפרויקט המונומנטלי של ביאליק ורבניצקי

"ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצקי הוא אחד המפעלים החשובים בתרבות היהודית המתחדשת במאה ה-20. הצמד הנגיש באמצעותו תמונת מצב של נפש האומה, בין היתר משום שהבינו שעם ישראל עומד בפני צומת דרכים, בין דתיות לחילון

האם נתקלתם באחרונה בשאלה מה לקנות לילד או ילדה שחוגגים בר/בת מצווה? אני מציע לקנות להם את "ספר האגדה" של ביאליק ורבניצקי. מצד אחד, זה ספר חובה בכל בית, ספר כזה שתמיד כדאי ש"יהיה אותו", כך שאתם כבר סוגרים לילדים האלה את הפינה הזאת לכל החיים. ואם זו לא סיבה משכנעת מספיק, אז אולי העובדה שב"ספר האגדה" יש אוסף נהדר של סיפורי עם מצוינים תשכנע אתכם. ויותר מכל אלו - כך גם תתנו קריאת כיוון יפה שמדגישה את ערך התרבות והמסורת, בצד הערך של החידוש והיצירתיות שבה.

  800px-bialik__ravnitzki
ביאליק (מימין) ורבניצקי עובדים על "ספר האגדה" (תצלום: וויקיפדיה)

"ספר האגדה" בעריכת ביאליק ורבניצקי הוא אחד המפעלים החשובים בתרבות היהודית המתחדשת במאה ה-20, ומאז שיצא לאור בשנת 1952, ספק אם התווספה לאוצר הגדול של ארון הספרים היהודי אנתולוגיה בסדר גודל כזה, הן מבחינת היקף החומרים והן מבחינת חשיבות האמירה התרבותית שנישאת בין דפיו (שעליה ארחיב מיד). במידה מסוימת, מפעל חייו של הרב עדין שטיינזלץ - תרגום התלמוד הבבלי לעברית - משלים את מה שביאליק ורבניצקי התחילו, ושלושתם מאפשרים לציבור דוברי העברית כיום להכיר את עולם התוכן המרכזי של ספרות חז"ל.

 

למי שלא מכיר, ספר האגדה הוא אסופה של מאות ואולי אלפי קטעי אגדה שביאליק ורבניצקי ליקטו ואיחדו בכריכה אחת. המונח "אגדה" מתייחס אל כל מה שאינו "הלכה" בספרות חז"ל, דהיינו, כל החומרים הסיפוריים יותר: מעשיות, חלומות, מדרשים וכדומה. הספר זכה לתפוצה רבה יותר מכל ספר אחר שהופיע בדורו (יותר מ-16 מהדורות), ונהפך לספר יסוד שמאפשר לישראלים רבים, ולדוברי עברית בכלל, גישה נוחה למקורות האגדיים, הודות לריכוז החומר המצוי בו, מיונו החדשני על פי נושאים (בניגוד לתפוצתו האקראית בעשרות מקורות אחרים), תיקוני נוסח, תרגום, עריכת לשון והדפסתו בתוספת ניקוד ופיסוק.

 

תלי תילים שנצברו כהרים

  

אבל כפי שאמרתי, לא מדובר רק בקובץ סיפורים טובים. אין כמעט טקסט שידו של ביאליק נגעה בו, בין שבכתיבה בין והין שבעריכה, שהיה חף מאמירה ומחזון תרבותי. כבר בתחילת המאה, במסתו "לכינוסה של האגדה" (1908), הכריז ביאליק על הצורך הגדול של התרבות העברית בבניית מפעל כ"ספר האגדה":

 

"מי שרוצה אפוא להכיר את האומה הישראלית... על כרחו 'ילך אצל האגדה'. מקצוע ספרותי זה גדול הוא בכמות ובאיכות. והוא חטיבה מיוחדת לעם ישראל, שבמשך כמה מאות שנים אחרי 'חתום חזון' נתלבש בה רוח עמנו וכח יצירתו בדרך מיוחדת כל-כך ובאופן מקורי שאין כדוגמתו בדורות הבאים. על ידי האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל ב'לפני ולפנים' שלה[...] מפני שהאגדה בכללותה אינה נחלת יחידים, אלא היא יצירתה משותפת של כל האומה והכל שותפים בבריאת עולמה".

 

903270_0
וכן: "בימינו לא כל אדם מצוי אצל ספרים עתיקים ולא כל אדם יכול ורוצה לחטט בתוך תלי-תלים, שנצברו כהררים במשך כמה דורות, על מנת למצוא מרגליות תחתם; וכל-שכן שלא כל אדם יכול לצרף קרעים וטלאים לטלית שלמה, ושברי אבנים מפוזרות – לבנין. כל החומר האגדי המרובה, בתלמודים, בבריתות ובמדרשים וכו'; כל אלפי המאמרים והספורים, השיחות והשמועות, הפתגמים והמשלים וכו' וכו', המפוזרים כ"אבני גיר מנופצות" במקומות שונים – כל אלה צריכים להתלקט דבר דבר ממקומו, אגדה לאגדה, מאמר למאמר".

 

במילים אחרות, ביאליק מנגיש לישראלי המודרני את התצלום הטקסטואלי של נפש האומה, שמתגלה בספרות העממית המיוחדת הזאת, ולא מפני שלדעתו יש בכך חשיבות תרבותית שאדם יכיר את שורשיו – דבר בעל ערך לכשעצמו - אלא מפני שהוא הבין שעם ישראל עומד בפני צומת דרכים, מן הצמתים הללו שכל כמה מאות שנים הוא עומד בפניהם, ואז עליו להכריע לאן התרבות היהודית צריכה להתפתח, אילו איברים עליה להצמיח, כיצד עליה להתארגן לקראת העידן החדש של עצמה.

 

ולא זו בלבד, אלא שביאליק הבין גם את הסכנה שבצומת הנוכחי, שבשונה מכל צומת היסטורי אחר, הצומת של התרבות היהודית המתחדשת במאה ה-20 התאפיין בתהליכי חילון ובהתפקרות רבתי; תהליכים שביאליק עצמו האמין בהם, אבל בד בבד סבר שעל היהודי החדש לדעת לעצב את עצמו ואת תרבותו העתידית כך שתהיה חוליה טבעית בשרשרת המסורות, מבלי שתצטרך לוותר על עברה ומבלי שתצטרך לבגוד בעתידה.

 

לגאול את ההלכה

 

אל לנו להקיש מהעובדה שביאליק התייחס במונח "אגדה" לכל מה שאינו "הלכה" בספרות חז"ל, שהתכוון בכך שבעיני היהודי החופשי החדש, זה שמשיל את עורו הרבני ועוטה עור ריבוני (כפי שניסח זאת יפה ארי אלון), האגדה היא החשובה יותר מבין השניים. האגדה, מבחינת ביאליק, היא רק רכיב אחד מתוך אותה המסורת שעל היהודי לבעול ולעצב מחדש, להתיך ולצרוף. כדי להבין לעומק את היחס שביאליק ראה בין השניים, צריך לזכור שאינן מנוגדות זו לזו; הן יותר דומות למצבי צבירה שונים של אותו החומר, והיחס ביניהן הוא יחס סיבתי-מעגלי.

 

במסה המפורסמת "הלכה ואגדה" הוא כותב כך: "ההלכה – היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה... החלום רץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המילה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה חיה ובריאה היא אגדה שלעבר או שלעתיד, וכן להיפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה".

 

משתמע אפוא שההלכה לא פחות חשובה מן האגדה, גם כשמדובר ביהדות חילונית. ואם אתם מבולבלים מן הקביעה הזאת, זה בגלל שגישתו לא יושמה עד תום, וכיום אנחנו עדיין מכירים את מושג ההלכה בצורתו הרבנית, ואילו ביאליק ביקש לגאול את מושג ההלכה מן העולם הרבני ולהכתיר אותה מחדש בתור האפוס הלאומי של עם ישראל.

 

ההלכה מבחינתו היא אמנות בפני עצמה שאינה נופלת באיכויותיה מן האגדה או מכל אמנות אחרת. יש הבדלים בינה ובין שאר האמנויות, אבל אלה אינם אלא הבדלים בחומר ובאמצעים, כמו ההבדל שבין הציור והנגינה, למשל. ההלכה, כמו שאר האמנויות, היא אידאה שנתממשה, רעיון שיצא מן הכוח אל הפועל על ידי רוחו היוצרת של האדם. נכון שהיא קרה וחמורה, אבל היא גם מלאה בתוכן חי ומחיה.

 

  • " משתמע מדברי ביאליק שההלכה לא פחות חשובה מן האגדה, ואם אתם מבולבלים מן הקביעה הזו, זה בגלל שגישתו לא יושמה עד תום, וכיום אנחנו עדיין מכירים את מושג ההלכה בצורתו הרבנית, ואילו ביאליק ביקש לגאול את מושג ההלכה מן העולם הרבני ולהכתיר אותה מחדש בתור האפוס הלאומי של עם ישראל " אמנם, יש הבדל אחד עיקרי, והוא שהאמנויות המוסכמות הינן מצומצמות ומאוחדות בחומר, בזמן ובמקום, ועל כן ניתן לסקור אותן בבת אחת ומקרוב, ואילו ההלכה מתפשטת על מרחבים עצומים של זמן ומקום, שכן היא יצירה משותפת לדורות רבים מאזורים שונים, ורק מניין דפיה עולה על האלפים. על כן לא ניתן להכיר בה אלא לאחר עיון רב ומתצפית גבוהה. דומה היא בכך לארכיטקטורה, שלא ניתן להעריך אותה רק מעמידה בנקודה אחת, אלא יש לנוע בתוך חלליה ובין מסדרונותיה, ואף להביט בה מרחוק, כדי להבין את פלאיה. את הארכיטקטורה נהוג לכנות "אם כל האמנויות", כי יותר מכל אמנות אחרת היא גם מכתיבה ומעצבת את תנועת החיים שמתקיימים בה, וכך גם אמנות ההלכה: "קנ"ז דפים יש במסכת שבת וק"ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. וכשאני עובר בין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני חיים אני רואה לפניי!" 

 

 

ביאליק הציע קריאה חדשה ומהפכנית של התרבות היהודית כמכלול, ולכן רבים ראו בו אדמו"ר חילוני. ביתו ברחוב ביאליק נהיה משכן התרבות המתחדשת שהגיעו אליו מאות יהודים בשבוע כדי להתייעץ בסוגיות של חיי השעה אבל גם בסוגיות תרבותיות של כתיבה, חינוך ושפה. בשלב מסוים הוא נאלץ לעבור לגור בדירה חלופית ברמת גן. כמיטב המסורת החסידית, אפילו היה לו ניגון משלו שחסידיו ותלמידיו היו מנגנים לו, וברחוב אלנבי בשבתות היתה תהלוכה שבועית מביתו אל בית הכנסת הגדול, אחרי השיעור שנתן בשבת בצהריים. זכרו, הוא לא היה דתי. את משבר האמונה הוא מתעד בשירתו הלאומית. הוא היה חילוני, כפי שהוא הבין, וביקש גם ללמדנו, חילוניות יהודית מהי.

לכל הפרטים על הקרנת "מלך היהודים" בנוכחות הבמאי יאיר קידר 
 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: אקטואליה 14
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus