סיפור הנפש
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
13.3.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

סיפור הנפש

דוד פוגל הביא אל העברית רומן חנוק-נפש, ברוח המסורת הספרותית הגרמנית-אוסטרית. המפגש הפרוזאי הזה של תודעת נפש חנוקה עם הלשון העברית הוא מבין המפגשים הראשונים שידעה הספרות העברית ומבין העוצמתיים שבהם. עינת יקיר על "חיי נישואים"

במסדרון הקִיץ בשאגה ברז-המים. כהרף עין מילא כל השאון את כל החלל סביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, 

ונסתנן בעד מחיצת התנומה גם אל תוך גופו של רודולף גורדוָייל.

 

כך פותח הסופר-משורר דוד פוגל את ספרו "חיי נישואים" (1929-30). רודולף גורדווייל הסופר היהודי קלוע בתוך זוגיות אלימה, סאדיסטית, שהוא אינו רוצה להשתחרר ממנה. בדרכו האלימה-פנימה כמה אליה גורדווייל יותר ויותר – ניזון ממנה, חי מתוכה.

 

פוגל הביא אל העברית רומן חנוק-נפש, ברוח המסורת הספרותית הגרמנית-אוסטרית. המפגש הפרוזאי הזה של תודעת נפש חנוקה עם הלשון העברית הוא מבין המפגשים הראשונים שידעה הספרות העברית ומבין העוצמתיים שבהם. המסורת הזו, שיש לה מחוללים גדולים כמו רוברט מוסיל, הרמן ברוך ואחרים, מתיישבת בנוחות מבעיתה עם "לשון הקודש".

 

נפתולי הנפש המורכבים ביותר משורטטים כאן עד דק, ומתוך זה עולה השאלה כיצד הם קורים בלשון העברית, כיצד הם מתיישבים בה? אמנם כבר משוררי ימי הביניים הניחו את היסודות לחיבור הפואטי-לשוני בין אדם למרחב נפשי שרגישויותיו נדירות, אך כאן מדובר בפרוזה, ויותר מכך – ברומן הנפרש על פני מאות עמודים, ולא ברגע חולף שמגייס אליו את הלשון. כאן העניין הוא דווקא השעתוק ההולך ונשנה של נפש מתפוררת, נחבטת, אלימה-כבושה. כיצד נותן לה פוגל תוקף לשוני?

khyy_nyshvym

אחת הדינאמיקות, מיני רבות, המרכיבות את מעשה האימה הנפשי הזה, נטועה ביחסים שבין אדם למרחב. במצב כזה של אלימות כבושה, מספר לנו פוגל, אין לו לאדם אלא המרחב כדי להוליך אותה. אך המרחב של פוגל הוא לא רק תשתית ריאליסטית-גיאוגרפית שבתוכה מקבל המופשט ממשות עם נפח – המרחב של פוגל הוא-הוא הנפש. היחסים שהוא יוצר בין אדם למרחב הם יחסי מראה מוחלטים. אין זו מסגרת בתוך מסגרת, או מרחב נפשי בתוך מרחב פיזי: המרחב הנפשי הוא המרחב הפיזי. ברומן הזה הם פועלים זה מתוך זה כשתי זרועותיו של הגוף.

 

במסדרון הקִיץ בשאגה ברז-המים. כהרף עין מילא כל השאון את כל החלל סביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, ונסתנן בעד מחיצת התנומה גם אל תוך גופו של רודולף גורדווייל.

 

בפתיחה הזו מסמן פוגל את הרוח – רוח של התכה, של חלחול מערכת אל תוך מערכת. התמסמסות הגבולות הנפשיים של גורדווייל – שהם לב ליבו של הרומן הזה – היא גם התמסמסות קווי המתאר החיצוניים של הרומן. פוגל מסרב להיבחנות – אי אפשר. לא ניתן לכתוב רומן של המסת גבולות הנפש, במקום שבו הגבולות החיצוניים מוגדרים. הרומן הזה נפתח בהמסה – שאון ברז המים מסתנן אל תוך גופו של גורדווייל – וכאשר דבר כזה קורה למן פתיחת הרומן – אין גבול להמסה שתקרה גם בתוך גורדווייל עצמו.

 

וינה בתוך וינה


פוגל מוליך אותה – נפש נמסה בצורת גורדווייל – בכל וינה, ואינו חדל לתארה. וינה של גורדווייל היא אחרת מוינה של זוגתו הברונית תיאה המתעללת, והיא גם אחרת מוינה של מיטב הסופרים האירופים של המאה ה-19. זו וינה בתוך וינה, כחלק ממתח נוסף של הרומן הזה: וינה של גורדווייל בתוך הקונטקסט הווינאי התרבותי-ספרותי הנפוח.

 

בעד החלון הפונה אל חצר לא גדולה נשקף יום סתיו דלוח, שהרביץ עצמו על הנפש כערפל כבד. לפי הנענועים התכופים על החומה הכתמתמת שמנגד, נענועי הצל המטושטש כמעט לגמרי של ערמון בודד, לא-נראה מכאן, שנתגלגל בדרך נס לתוך חצר מסחרית זו שבטבור הכרך – ניתן לשער, שרוח חזקה מתחוללת בחוץ, אחת מאותן הרוחות הטרדניות, שכרך זה מצטיין בהן.

הנה כך, בתוך הרומן, הופך התיאור הספרותי החיצוני לתיאור נטול הפרדה לחלוטין. יום הסתיו הדלוח מרביץ על הנפש; הכרך הוינאי של פוגל – גורדווייל – הוא כרך מוכה רוח, והוא גם הכרך הניתן לראות מבעדו את הדק שבדק: את צלו המטושטש כמעט לגמרי של ערמון בודד. כל ההתרחשות, למעשה, קורה בטבור הכרך, אך כל הדיבור התיאורי-פרוזאי של הפסקה הזו בא מן השוליים: מהרוח, מהסתיו, מהתגלגלותו של ערמון בודד, ואולי צילו.

 

פוגל אמון על טשטוש נוסף, הטשטוש בין הלירי לפרוזאי. הוא אינו חדל להיות משורר גם בספר הזה. משורר מתוקף הבחירה התמטית הזו לעסוק בנפש מתפוררת בלב הכרך הגדול – זוהי ה"עלילה הגדולה" שהוא מעניק לה. אך יותר מכך – משורר מתוקף המבט של פוגל, שלא חדל להיות מופנה אל הפרט: ברז מים, ערמון בודד – "החצר האחורית" של הפרוזה.

 

כשמתבוננים באחד משיריו המפורסמים של פוגל (שאף הולחן והושר בידי שם טוב לוי) אפשר לראות כמה הוא חלק ניכר מתשתית הרומן הזה:

 

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו
נוֹפֵל בַּיְעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה
וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.
בַּנְּחָלִים
יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם
וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה
יַעַן בָּאֹפֶל.
בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר
זְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים
הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.
כָּל אֵלֶּה יִשְׁמַע
הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף
וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

 

ההלך העייף וגורדווייל; הד נקישה לחה של הדג ושאון ברז המים; פרסות הסוסים הנמסות כמו שאון המים הנמס אל תוך גופו של גרודווייל; העלה הלא נראה הנופל ביערים וצילו המטושטש של ערמון בודד המתגלגל אל החצר האחורית: אותו מרקם, עדין, דק ושאינו מניח את הדעת. אחת הסיבות לכך שהספר הזה הוא מופע פרוזה נדיר מכל בחינה היא העובדה שכתב אותו משורר. ואת אותו אקספרסיוניזם שהביא פוגל אל הלשון העברית כטלטלה ממש, הוא מביא גם אל הספר המטלטל הזה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus