שבר החושך ונשיכת המילה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
12.7.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

שבר החושך ונשיכת המילה

הלשון אינה יכול לבטא את האֵבל. היא יכולה רק ללבוש-לפשוט צורה, לקונן-לקלל. עינת יקיר על "אביבה-לא" של שמעון אדף

איך נכנסים לאֵבל? 

המוות, כאי-קיום, נוחל נחלה בלשון והוא צריך לדבר מתוכה. בספר הזה, המילה שמדברת אותו יותר מכל היא המילה "לא". מילה טריוויאלית לכאורה, המסמנת, לפני הכל, שלילה. היא כל כך טריוויאלית שאפשר להחמיץ אותה. אפשרות ההחמצה גלומה גם בכך שיש משהו שרירותי בניידות של המילה הזאת, בין היותה מגדירה את מה שיש לבין היותה מגדירה את מה שאין, שכן פעמים רבות משתמשים בה דווקא כדי להגדיר את החיוב. בהרבה מקרים, אם לא ברובם, כדי לומר את מה שנוכח, את מה שיש, יש לעבור ב"לא" הזה כתיחום של היש. כל מה שהוא כאן, שישנו, מוגדר באמצעות ה"לא". בדיבור היומיומי, ה"לא" נוחל נחלה בכן, ביש, מטשטש את התחומים ביניהם, אולי מאיר בזה את נוכחותו של ההעדר בכל מקום. 

שלילה כפולה


bybh_l_typh
שמעון אדף, בצירוף הנותן שם לספר "אביבה-לא", מאיר מחדש את השרירותיות האלימה הזאת שבלשון, משום שאצלו אביבה באמת לא - היא איננה, היא מתה. ה"לא" מושב כאן אל תפקידו ה"ראשוני" כסימן למה שאיננו. אביבה איננה, והלא - לא, והצירוף "אביבה-לא", הנחווה לראשונה, לרגע, כאוקסימורוני, ולו בגלל התחביר החסר, הולך ומתהווה בשבריר השנייה שלאחר מכן כשלילה שבשלילה, כשלילה כפולה, והיא הולכת וצוברת תהודה ונפח ומשקל עוד בטרם הספר נפתח, כסטירת לחי.

 

הספר הזה סוטר בפנים לפני שפותחים אותו. לפני שפותחים אותו - הוא מבקש להיסגר, משום שבצל הדיבור שבו מרחפת ידיעת החסר הזה, והחסר הזה אימננטי לדיבור. הוא אפילו לא העובדה שלאורה נקרא הקובץ כולו, הוא השם של הקובץ במובנו המצמרר ביותר. והוא מזמֵן, תמיד, לסגור את הספר בכאב פתוח-סגור-פתוח (בהשאלה מעמיחי), והוא לא מאפשר לשכוח את החסר ולו לרגע אחד.

 

"אני במצב איך להגדירו ואקראהו אביבה-לא אקראהו אֵינָּחות", כותב אדף בשיר הפותח את מחזור האבל. אביבה-לא הוא מצב, אבל הוא מצב במובנו הרחב, במובן המוכל כל הזמן. מנגד, הדיבור כאן חותר, אולי, להימצא במצב אחר, אך לא ניתן להשתחרר. ה"לא" לכשעצמו אינו מאפשר. הוא הצלצול הלשוני המשיב כל הזמן אל נקודת ההתחלה. את המצב הזה אין להגדיר - בור ראשוני. ואחר כך הגדרתו בצל הבור: "אביבה-לא" - בור שני. ואם לא די בזה, הגדרה שלישית, בצל שני הבורות שנכרו רגע אחד לפני כן: "אינחות". אנחות ואין-אחות מתאחים מתוך שברם, הופכים לישות אחת, סהרורית. אנחה היא גם ביטוי של קול, ובאשר נותן הקול את ביטויו - הוא מוצא הקלה. כאלה הם הבכי או הצחוק - הם חנוקים בחלל התהודה הצר של הגוף עד שהם פוקעים החוצה. אך האנחות כאן עשויות אין-אחות. ויש גם אפשרות שאין בכלל הוא המוצא של הביטוי הזה, "אינחות", שכן ה"לא" של אביבה, המופיע בסמוך אליו וללא פיסוק מפריד, יכול לשלול בכלל את האפשרות של הצירוף הזה. אפשר לקרוא זאת כ"אקראהו אינחות" ואפשר לקרוא זאת כ"לא אקראהו אינאחות", כאשר הלא הוא כאמור אותו סרח עודף, מר, של החסר.

khybvq_tsvbf06

 

אין כניסה


הבו לי את הצורות המצרות את השפה

ואפרקן איבר-איבר,

אערן עד היסוד, מעללן

אשבור אל סלע,

שרמוטות איומות אומרות אביבה מתה.

אבל הייתי גם

אני, דפקה עברית בתוך

גרוני, עניתי הן.

זאת זין של גמל יש לה.

 

(ט"ו)


העברית המחולנת, המקללת, והעברית הקדושה, הנותנת קינה לאבל - לא בזה ולא בזה. האבלות היא פצע-פֶּה פתוח, נמשך, מהדהד. המוצא אינו לשוני. הלשון אינה יכול להעניק מוצא. היא יכולה רק לנוד בין צורות מתוך האי-מוצא הזה, ללבוש-לפשוט צורה, לקונן-לקלל. איזו צורה יש לאבל? כזו של אין כניסה, כזו של אביבה-לא, כזו שבה צירוף האימים הזה הופך להיות, משיר לשיר, נרדף לכל מילה אחרת: לפחם, לבדידות וגם למין. גם למה שהקשר המיידי בינו לבין הצירוף הזה אינו נובע באופן אסוציאטיבי.

 

מין ובדידות ופחם,

כוכבים של פחם,

זעקות שחורות, כלכלת העורבים

הנוקרים בתוכם.

 

המסמר שביד, המסמר שבראש,

שבר החושך ונשיכת המילה.

בבוקר שוב לא ידעתי מה ייעשה עם הדם -

זה עוזב אותי והולך לעולם.

 

(ל"ז)

 

האבל ניתך על הכל. השמים נצבעים בזה, האדמה נצבעת בזה. הבוקר כמו החושך. איזו צורה יש לאבל? כזו של כניעה. הכניסה אליו, המוגבלת בשברה, היא כזו של לשון נשוכה. 



עינת יקיר היא סופרת

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus