שאלת השאלות

כשפותחים את הספר הזה, שראה אור בשנת 1957 בסדרת אנקורים של ספריית הפועלים ("האנקורים / ספרים קוראים, / אנקור, אנקור ומקורו. / זה שאומרים / המבוגרים: / גם אנקורים רוצים לקרוא"), עוד לפני המילים, על עמוד לבן, מקדם את הספר ציור דיוקן כפול, משורטט בקו דק ועדין של יחזקאל קמחי, דיוקן של שניים המצמידים לחייהם זה לזו.

ובאמת, לספר הזה אחראים שניים: דוד אברם – הלוא הוא אברהם שלונסקי – וידידתו טלי (ובשמה המלא חמוטל). טלי שואלת, ואברם משיב. יש מי ששואל ויש מי שמשיב. הבסיס לכל ספר, מה שעמיחי נתן לו שם בספרו האחרון "פתוח-סגור-פתוח", הופך כאן למוטיבציה המניעה את כולו. שאלת ה"למה" האלמותית מוליכה את אברהם וטלי בין נבכי הדמיון האינסופי, והיא מוליכה גם בין נבכיה האינסופיים של הלשון.

אם יש דבר שהוא מובן מאליו, משמע שצריך לשאול עליו. זה, על רגל אחת, מה שעומד בבסיס התודעה של כל ילד, במודע או שלא, ושלונסקי, שמכיר את עולם הילדים מלפני ולפנים, שלונסקי שהוא עצמו ילד, כאשר הוא כותב לילדים – אין מובן מאליו אחד. והדרך להגיע אל הניעור המוחלט של המובן מאליו עוברת קודם כל ולפני הכל בשפה.

לכל מילה יש נרטיב. שלונסקי

טלי שואלת על החמסין – למה חמסין: "קודם כל, מאוד תמוה, /שיש חיריק בחמסין; / ושנית, אמור: מדוע / דווקא סמך ולא שין?". שלונסקי מתייצב להשיב: החמסין מחמס – החמסין חומס, "וחומס בלי נימוסין,–/ ומזה השם חמסין!". אבל טלי מסרבת: "לא חומס הוא, לא רומס הוא, / שום זלזל ושום סנסן... / ואפילו אם חומס הוא, –/ אז צריך לומר: חמסן!". אז שלונסקי מציע: חמסין על שם החום שבא מסין, "וצריך לומר חום-סין!". ושוב טלי מקשה: "אבל כל האוכלוסין / פה אחד אומרים: חמסין!". עד אשר שלונסקי מחלץ את התשובה: "החמסין נקרא חמסין, / כי השם שלו חמסין!" ומודיע: "כך גמרנו הוויכוח, / ועכשיו אני בטוח, / כי ברור לה, כי עתה, / סוף סוף נחה דעתה."

חמסין נקרא חמסין

בדרך מפעימה, מפותלת, עשירה מאין כמותה, שלא ניתן לשחזר, לכמת או לצמצם, יצר שלונסקי את אחד מספרי הילדים היפים ביותר שנכתבו אי פעם בעברית, אם לא היפה שבהם. שלונסקי וטלי יוצאים למסע בין נבכי ההכרה והקיום. כל דבר הופך ללמה. כל דבר ניתן וצריך לשאול עליו. מילים ועובדות, קנגורים ובריכות. דגים והפוכים. לכל מילה יש נרטיב. לכל עובדה יש עובדה מוקדמת יותר. כוחו של הספר הזה גלום קודם כל בהכרה הוודאית במהותה של שאלת השאלות, שאין לדלג עליה. למה, אומר שלונסקי, איננה מילת שאלה. למה היא ארץ. למה היא מרחב שרק כאשר עוברים דרכו ניתן להיכנס לארץ. במילים אחרות – למה היא הדרך להיכנס אל הארץ (שלונסקי) ולמה היא הארץ עצמה (טלי). וזו גם הכפילות המנחה את היצירה כולה, זהו הדיוקן כפול הפנים המקדם אותנו בפתח הספר: מבוגר וילד, וכל אחד אמון על שלו עד אין קץ – הילד שואל, והמבוגר משיב.

אלא שהחוכמה העמוקה של הספר הזה נעוצה גם באירוניה כלפי האינגבוליות של היכולת להשיב. רק כאשר מעניק שלונסקי לטלי תשובה סתומה: "החמסין נקרא חמסין, / כי השם שלו חמסין" – נחה דעתה. דווקא אז ברור לה. על פניו, מה ברור לה פתאום דווקא אז? בסופו של דבר, עד כמה שאברהם וטלי אמונים כל אחד על תפקיד שונה, ועד כמה שנועדו להשלים זה את זו, בסופו של דבר הם ניצבים באותו המקום. למילה למה לעולם לא יהא מענה סופי, מוחלט, או אפשר – התשובה האמיתית למילה הזו היא המילה עצמה. הארץ הממשית מכל, האמיתית מכל, היא ארץ הלמה. לסתימות ולשאלה יש חלק אימננטי בהכרה האנושית.

איפה, אם כן, טמון העושר? בריבוי, בגיוון, בווריאציה. אם יש מיומנות לשונית ששלונסקי הוא רב אמן אדיר ונדיר בה הלוא היא הווריאציה. במקום הזה מתגלמת אפשרותה של הלשון להיפרש כמניפה עד אינסוף, למתוח את קצותיה ולהיוולד כמניפה שנייה ושלישית, שכן שלונסקי לא רק פורש את הלשון עד קצה גבול יכולתה – הוא גם בורא אותה, הוא גם ממציא. וכושר ההמצאה של שלונסקי לא נולד יש מאין – הוא תמיד שואף אל המקור – אל השפה, והמפגש בין המקור הלשוני הסופי לבין העושר האינסופי של הווריאציה הוא זה אשר מעורר ריגוש שתקפותו נמשכת עד היום, בעבור חמישים שנים ויותר. משום שההמצאה הזו מאפשרת, בד בבד, עולמות שלא שיערנו שניתן להגיע אליהם, והם רחוקים, וכאן, קרוב – יופי צרוף הבא בצורת מוזיקה וחרוז ומצלול.

כך, ברגע הזה, שבו האחד פוגש את הריבוי, ברגע הזה שבו המקור – הסתום לרוב – מומר באינסוף נרטיבים לשוניים מרתקים לא פחות, ובעצם יותר, העושר הזה הופך לאושר של ממש.