רגע של אי מענה

כשהמילה לא מספיקה. לא מספיקה בשני מובנים: לא מספיקה כמדיום, כלומר לא מהווה את המדיום המספק כדי להתבטא, ולא מספיקה  בתוך עצמה, כלומר לא מספיק טובה, מדויקת, כדי לבטא – כשהרגע הזה קורה, בכל רגע שזה קורה, כשדווקא זה קורה – נוסף עוד שיר לספרו של זלי גורביץ בספרו "יום יום" (2002). על פניו, לכאורה, היה השיר אמור להתרחש בכל רגע שבו המילה מספיקה, אבל גורביץ, בספר הנפלא הזה, מצוי על קו התפר שבין החולין היומני היומיומי השרירותי השגור, לבין מצב תמידי של צמא. ומה שמזדקק כאן, כדיבור חוזר ונשנה, כמחזור-חולין, הוא התיעוד שלו בהווה:

6.3.2000

יש לי ביד סיגריה
וכבר אני רוצה עוד
מה עוד
כבר מה שיש
הוא יותר מדי
לב הבצל מתבקע
בקרוב אני נוסע
אבל עכשיו זה רחוק
ואני קרוב
ורוצה לכתוב
הלב בוער באש
והיד לא יכולה
להוציא את הבצל

זה לא צמא גרנדיוזי, הלשון מתארגנת סביבו לא במונחי קדושה ופאתוס. אם לדבר דמעות ויזע – עדיף לדבר למשל במונחי בצל, לדבר במרחק שהחומר למטאפורה ושבין היד הכותבת לקרש החיתוך שבחדר הסמוך. לכאורה ושלא לכאורה, לוחץ כאן לרגע זלי גורביץ את ידו של המשורר חזי לסקלי, שפורט גם הוא, לא אחת, על איזה רגע של חולין. אלא שאם לסקלי מעניק לרגע הזה מחול, מעוף, על ידי העצמה טראגי-קומית פראית – גורביץ נוטה בספר הזה (בשונה מעט מספריו המוקדמים יותר, למשל) דווקא את השקיעה הגסה, הנשמטת, שבה הלשון כמו נשארת קצת בחוץ. כאילו נדרך הדובר לרגע בכורסה כמו כדי לקום, ושוקע שוב פנימה, פעור עיניים. בכל היום-יום הדומסטי של גורביץ יש עקבות לצמא, למה שאולי היה, פעם, הפאתוס הזה, אבל האפשרות להציץ בזה היא במחיר הרפלקסיה – הישיבה בצד, הצפייה, שלא לומר הבהייה. הדובר צופה-בוהה ברעש הפנימי, והרעש, מסתבר, קיים תמיד, גם ברגעי החולין השרירותיים ביותר. אחרת איך להבין את השיר/דיבור/קוריוז הזה:

15.3.2000

סבלנות

המילה מספיקה עד המקום שבו איננה מספיקה עוד. והרגע הזה משורטט ושוב ושוב כתרשים דיוקן, כיומן. יש מענה חלקי שהלשון יכולה להעניק בשרטוט המהלך הזה, אבל הבהייה הסתומה, כאמור, פעורה גם אל הריק, והטעינות הדרוכה שמקיימת את הספר היא תוצר של המפגש בין שני אלה.

12.2.2000

לא היה מענה
אמרתי משהו
ולפתע לא היה מענה
היה שקט לרגע
לא שתיקה
לא אי מענה
אלא פשוט י' היתה
בעניין אחר
היא רק נכנסה הביתה לרגע
וכבר אני
פוסע אחריה במסדרון
הולך אחריה למטבח
מדבר אליה
אבל פתאום לא היה מענה
אחרי כן היא חזרה מהמטבח
וחזרה לעניין
היה מענה
אבל נשאר לי הרגע
בו לא היה מענה.

רגע, שרירותי לחלוטין, רגע שיכול לקרות, וקרה, ויקרה שוב ושוב, מונצח כאן פעמיים – בעצם הפניות אליו ובתאריך. ההשתהות דווקא עליו מהדהדת את ה"כל-רגע" שבו, בין כל הרגעים. אחר כן היה מענה, אבל המילה לא מספיקה – אצל הדובר נשאר הרגע שלא היה מענה. הלשון ומענה הלשון יש בהם מענה חלקי בלבד. יש זיכרון צרוב, שקודם ללשון, שבו אין מענה. אל הסיפור הזה שיש לו התחלה ואמצע וסוף נכנס רגע-נצח הסותר את המהלך הרגיל. היומן לכשעצמו מתקדם מתאריך לתאריך, משעה לשעה, אך השירים עוצרים כולם ברגע הזה של אי המענה, של המילה שלא מספיקה, של המילה ששוקעת פנימה, מסתרבלת בעצמה, ומשאירה את הגשם בחוץ:

10:32

גשם שוטף
בחוץ יורד גשם שוטף
מה זה מעניין
עד שתקרא את זה הגשם כבר לא יהיה
כן יהיה
תמיד יהיה בחוץ גשם שוטף

הממד הכבד-לשוני מסתרג בשקט בכמו-להג-קל, היומני-ריאלי. הקרקע היומיומית הדומסטית, הנפרשת לאט משיר לשיר, כמו נשמטת מתחת כל פעם, פורשת תחתיה את רובד התהום הכבד-לשון של השיר. את הספר הזה יש לקרוא מתוך התנועה הכפולה הזו, הקל והכבד, הנמוך והגובה, החוצה את הזמן קדימה והעומד במקום. גורביץ עצמו מסמן את הכפילות בשיר איך צריך לקרוא את זה:

21.4.2001

איך צריך לקרוא את זה
צריך לקרוא את השירים מהר
בקצב הדיבור או בקצב המחשבה
אבל בעת ובעונה אחת
לעמוד במקום
כאילו הזמן לא עובר
כאילו מה שכתוב בשיר עצמו עומד במקום
תחילתו נעוצה בסופו
כי אם לא אין שיר
ומאידך כאמור כל זה קורה מהר
וכך צריך לקרוא את זה

מתוך הכפילות הזו, אפשר לחשוב על י' הפרטית של הדובר בשיר "לא היה מענה" גם כאות יו"ד – כחומר של הלשון. וגם כחומר של הלשון, הי' פועלת פעולה אחרת מזו שהמדובב אותה מבקש שתפעל. הוא הולך אחריה במסדרון, במטבח, עד שהיא נענית לו, אך כשהיא נענית לו – הוא מצוי כבר מעבר לה, הוא יודע משהו שהוא מעבר לה – היו"ד בוודאי לא יכולה להספיק עכשיו, כי עכשיו הוא כבר בוהה בה, שוב בוהה.

הניסיון להתחקות, להעיד, על כארבע שנים (מ-10.1998 ועד 7.2001) בחיי הדובר-משורר הוא עדות שלכאורה גם על השיר שהיה אמור להיכתב ברגע הזה, ושלא נכתב, ושבמקומו קיימת העדות הזו, שהפכה בעקיפין לשיר. הבל הפה, הלהג, המלמול הגס, הלא-מהוקצע, הרגע שבו נחשפת המאטרייה שוב ושוב ושוב, כמו האבן הגסה המהדהדת כל הזמן מתוך הפסל המהוקצע, אומר לנו גורביץ, הוא גם כתיבה, גם שיר, והמעקב הדרוך אחר אופני הביטוי של הרגע הזה מיילדת אותו מתוכה:

איך להגיד את זה
חומרה חדשה
שמחה, תאר לעצמך סתם שמחה
אני יכול להרשות את זה לעצמי
כלומר זה כבר ישנו בי
היא מקננת היא דוגרת היא מחכה היא ממתינה
אני יוצא החוצה לרחוב קונה במכולת מאושר
נוסע לחוץ לארץ כולי בחוץ
מה פירוש בחוץ אתם מבינים כלומר קל
פנוי קצות האצבעות ממששים כמו כסף באוויר אחר מילה
ישבנו בכיכר בשמש ושתינו משקה
איפה זה היה אולי בסיינה כן בסיינה
אבל המשקה היה מרגע אחר אולי גם בסיינה
ישבנו לרגע ליותר מרגע
הטרראם היה במקום אחר וזומן תענוג גם לרגע הבא
כלומר לא צריך היה באותו רגע בו ברגע להצטער על הרגע שעובר

22:12

למה זה מתמצה
מה מתמצה
משהו מתמצה
האוויר דליל בקצוות
שומעים את הקש בקצה הכוס.

הקש בקצה הכוס. אין זה הרעש המצופה כביכול כשאנחנו חושבים על שירה. קל יותר לחשוב על ציפור, או על בדולח. אבל כשהקש נוגע בכוס. כשהגס נוגע בעדין, כשהעמום נוגע בזך, כשחריקה נוגעת בניגון נחשף התפר החי הזה שבו המבט הופך לקול. הבהייה הופכת להבל פה. ובמגע המפעים הזה הדיבור הופך שיר.