מקלעת לשון

קריאה בשיריה של חלפי משולה לחשיפה ארכיאולוגית של עיר/פואטיקה, שבה בעת שהיא מתגלה היא גם נוצרת. היסודות נחשפים מכל הכיוונים, באים אליה, נולדים בה ומחוץ לה, עד שלא ניתן להפריד:

בו בזמן בו בזמן / נוצקות הצורות הרכות / בתוך החול הנישא אל כל עבר ברוח הפראית הזו שבי, היא כותבת בשיר "בו בזמן", ולכן היא גם יכולה לומר בשיר "ירח": אפילו הירח / הוא לא ממש  / בירח, או: איפה תמצא / דוגמא יותר טובה ממני / של אפקט הפרפר / שעדיין / לא הוכיח את השפעתו? / הא, איפה? בשיר "אפקט הפרפר" (השירים ברשימה נלקחו מתוך הספר "מקלעת השמש - מבחר 1999-1975" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002).

הזהות הזו בינה לבין מושא ההתבוננות מחוללת הרבה: את אפקט הפרפר ואת אי אפקט הפרפר, ואת נשמת הדוברת, ואת המעוף הלירי הענוג, ואת הפרוזאיות הקיומית הגסה ("הא, איפה?"), לעתים עד כדי יצירת עולם מראות הקורסות זו לתוך זו, כמו בשיר המופלא "יניקה":

היקום יונק את שביל החלב
שביל החלב יונק את מערכת השמש
מערכת השמש יונקת את הארץ
הארץ יונקת אותנו
אל תוכה

אנחנו יונקים את הארץ
הארץ יונקת את מערכת השמש
מערכת השמש יונקת את
שביל החלב היונק את צביר הגלקסיות היונק
את היקום

וכולנו
שוכבים ופועים בחיק
אלוהים

חלפי, בהתבוננותה ובמעורבותה החד פעמית, לוקחת חיים ונותנת אותם בחזרה. היא המיניקה והיונקת. עכשיו היא נקראת גם במונחי היקום ומערכת השמש והארץ, אבל חכמה מזה – קריאת עצמה במונחים הללו תכיל תמיד את שבירת הכלים:

יקומה עקומה שכמוני
עקומת חלל וזמן
המלטתי אין-ספור
גורי יקומים
נמלטו אל כל עברי החלל

היא מתוודה בשיר "גור יקום". אלא שאותו גור יקום נפלא וזוהר שיצא ונשאר לה גדל עכשיו,

ועכשיו הוא מתמרד
ועכשיו הוא רוקע ברגליו
וצועק:
אז מה
אם את יקומה?!
ס'תכלי איך את
עקומה!
ככה זה
עכשיו הוא מתחצף לאמא.

חלפי אינה רק מחוללת את החלל, אינה רק מחוללת עם החלל, היא גם מחללת אותו, מלשון חילול ומלשון ריק. כך היא פותחת אינספור אפשרויות משתנות להתבוננות במרחב. ההתבוננות מוותרת מראש על אחיזה, אף שנותרת כמהה אליה, ומתוך הוויתור נשברות ההיררכיות השגורות לטובת עושר ומורכבות ותחושה רבת רבדים של הוויה, מהיותה למשל "הדג הפסל" ועד היותה נזרקת מקיר לקיר / על הרולרבליידס שלי. ההוויה תמיד תשאב-תשיב לה את פניה, ובו בזמן תפלוט-תוקיע אותה ממנה, ובתנועה הזו נולד העצמי:

במכת שמש נפתח
פרח עז
בתנופת מניפה נואשת נפער
הכל והבושם זלג
פרח-פצע בצבעי מכשפים וצרעת
פרח מכה דורסת
מה גם שהיה זה פצע של פרח
מה גם שהיה זה פרח שאינו מורגל
בפצע  פצע שאינו מורגל בפרח
גולם שאינו מורגל בפרפרי-
אהבה

כהמשך לתנועה זו המתחוללת בשיר "פרח-פצע", חוכמתה ורגישותה של חלפי אינן רק בהעמדת המראות הייחודיות הללו, אלא בידיעתה, למרות הכל, את גבולות המבט, את היותו נענה לא רק לחוק הפיסיקלי אלא גם לחוק הנפשי, שאין מפלט ממנו, וככזה היא נשמרת באומץ מן הפאתוס ואף יודעת פעמים רבות, מבלי לאבד אף רגע חי בתוך החלל, את הגילום ההומוריסטי הדק שבתווך: הייתי העב"ם המוזר ביותר שראיתי, היא יכולה לומר. חלפי לא נאבקת בין שני החוקים, היא מבקשת ליצור סימביוזה, "פוטוסינתזה" בלשונה, ליישב, באופן שרק השירה יכולה ליישב: הגופנפש שלי / והגופנפש שלך / מתגפפים בתוך גומחה אחת בקיר, תאמר בשיר אחר. וגם במקום שבו מסתמן מאבק מצליחה השירה ליצור פואטיקה של זיכוך:

פעם ידעתי:
תפילה היא
צליל
מכוון
ההולך בעולם
מה לי ולידיעה זו?
בעולם הולך צליל
אותו לא יכולתי לשמוע.
רציתי לגעת בו
בצליל מתוכי
אותו לא יכולתי לכוון.
עכשיו כשאני מנסה
הריני כשולחן עץ אטום  מנסה
להתפלל.

בשיר "פעם ידעתי" הדוברת מנסה להתפלל. ספק אם היא מצליחה, אבל השיר מצליח. מתוך העמדה פנימית של כל מרכיביו: תפילה, צליל, שמיעה, כיוון, וקול העץ האטום, הוא משמיע לנו, בד בבד, בחריזה פנימית, את התפילה הזו שכנראה לא צלחה בידה.

ואין זו רק מוגבלותו של המבט, של השמע – זוהי גם מוגבלותה הכואבת, המתסכלת, המתריסה, של השפה. זוהי, לצד אפשרותה, גם אי אפשרותה של השפה להכיל, זוהי גם ההכרה המפוקפקת, הקורצת משהו, בזה שיהיו דברים שהנייר אינו יפה להם / ורק אני יפה להם. ומנגד זוהי גם ידיעתה המתריסה לא פחות שאי אפשר אחרת: מדוע דווקא המילים מתגרות / בגוף   לצוף / מדוע המילים, היא מלינה ב"תורת השירה".
וזוהי גם תביעתה של המשוררת לתרגם מחדש את הפרח למונחי הפצע, את השפה לטרום-לשוני:

סמיוטיקה היא תורת הסימנים
תורת הסימנים היא תורת הצלקות
תורת הצלקות היא מערכת פצעים
שלא הגלידו יפה.

פצע שהגליד משול לשקוף
מי יכול לדבר בשפת השקיפויות
מי יכול לכתוב בזכוכית  אפילו שאביו
זגג   שלא לדבר על סמיוטיקן

("סמיוטיקה היא").

תנועת השחזור

אם נשוב לרעיון ה"ארכיאולוגי" – שירתה של חלפי היא שירה של שחזור, היא מבקשת מאיתנו תנועה הפוכה מן העצם אל עצמנו, והקשר בין השניים טבוע כבר בשורש המילה. בפנים בפנים / בתוככי עמקי הכדור הענקי הזה / לבת אש / ומעלי הלבה המתפוצצת / שברי יבשות מתנגשים   נעים בתוך ים-אש / תת-תת-תת קרקעי / ומעלי שברי היבשות הזזים בתזזית / מחול הלוחות הטקטוניים / מחול הענקים המפחיד, וכן הלאה וכן הלאה, היא תוליך אותנו מתוך השחזור הזה בשיר "בפנים בפנים" אל רק מעל לכל זה - / השירה // זו שאנו קוראים לה / עמוקה מני ים.

אלא שגם כאן, מתוך ידיעת המוגבלות העצמית-הלשונית, עד כמה שלא תעמיק ותחדור בתנועת השחזור, עד כמה שלא תתאמץ בלשונה, תמיד תתרחש "הקפיצה הגדולה", אל השירה, אל המטאפורה, כי זו כוחה וחולשתה של השפה. והמעקב אחר רגע הקפיצה הזה הוא מעקב מתוח, מרתק, מסעיר, כי הוא מוליך אותנו מן הכבול אל החופשי, כי השחזור המשהה אצל חלפי יוצר את השחרור, הפיסיקלי כמעט: פתאום העצמים הנדירים שהיא מעמידה נושמים, פתאום הסרטן הנזיר מתחיל ללכת, והכל יושב בתוך האור, ואפשר לחפון/לאכול/לגמוע אותו, ואפשר לשקול אותו בזהב מלא.

חלפי, בהעזת שירתה, מפרקת את הפיסי למטאפיסי ובחזרה, את הפרופיל היפה שלה לזה המודבק לפרופיל המכוער, את הנשי למיני ואת המיני ל-א-מיני לדו-מיני לרב-מיני, את החילון לחילול, את הפואטי לפרוזאי. ובחזרה. היא תמיד מבקשת יותר, כי היא לא רוצה להיות בתוך, היא רוצה להיות בין:

בין המאגיה
לאישיאס
בין זוהר השקיעה
לשקיעת הדם בין הטלפתיה לאנטיפתיה

[...]

בין פרח הקקטוס
לאינסטלאטור
בין החמלה האנושית
לרכילות המשפריצה
בין ארכיטקטורת הגוף
להרס הגוף
בין עוצמת הדימוי
לאגודת הסופרים
בין החיישנים
למקק
בין האורגזמה
לכיבוס המצעים

("בין").

וזה תובע מאיתנו "האטה בתנועת הכיבוש" של השיר, לטובת תנועה אחרת, משתהה, בוהה כמעט, זו שבה, זה לצד זה, האור, המקק, העצמים, האנטיפתיה, הרכילות ואגודת הסופרים והתפילה משתחררים אל ייעודם, השירה משתחררת אל ייעודה, ונמסרת ממש באלכימיה המופלאה הזו שלה, לרשות הרבים, כזהב מלא.