מה לעשות עם עיר יפה?
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
4.1.11
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מה לעשות עם עיר יפה?

סנקטאפו, העיר הפלאית מבין ערי הדמיון, נולדה מתוך שלמות בלתי מופרעת, אבל כדי שתהיה שלמה באמת היא צריכה את החיוּת החיצונית לה. עינת יקיר על העיר שייסד יקיר בן משה

מה לעשות עם עיר מצולצלת-צעצועים,

עם הרבה אור וחושך
זמן ואהבה,
מה לעשות עם עיר שמגדליה קורסים תחת משקלם,
גשריה ובתיה נמעכים באלפי עקבות רגליים,
מה לעשות עם עיר יפה
שאין לה מקום אחד של שקט?

 

יקיר בן משה, מתוך: "גני הזהב של סנקטאפו", הוצאת חרגול ועם עובד, 2010

 

lshvnvt_yqyr איך נכנסים לעיר ששעריה סגורים? איך ניתן לפרוע מרחב מלא? 

סנקטאפו, העיר הפלאית מבין ערי הדמיון, נולדה מתוך השלמות הזו, הבלתי מופרעת, אבל עכשיו, כדי שתהיה שלמה באמת, מלאה באמת, היא צריכה את החיוּת החיצונית לה – את האנשים והילדים והחי?ת – היא צריכה את כל בעלי החיים שיבואו אליה. סנקטאפו, כותב המשורר יקיר בן משה בפתח הספר הזה, היתה היפה בערי העולם, אבל לא היו בה אנשים. לא היה בה אותו סובייקט מתבונן כדי לומר את זה, לא היה מי שיחיה-יחייה את יופייה. יופי עקר – כמוהו כלא יופי, כמוהו כריק.

 

אם נלך על דרך בראשית, העושה תנועה עשירה ומפותלת מבריאת השמים והארץ ועד בריאת האדם, בא הספר הזה ומתיישב בתווך שבין בריאה זו הראשונה לבריאה האחרונה כסדק-מראה שיש לשוב ולשאול עליו. האדם בסנקטאפו, כיצור חי, הוא לא עוד חוליה אחרונה בשרשרת הבריאה הקוסמית – הוא חיצוני לה, אבל הוא גם זה הנותן לה תוקף, מתוך מבטו. האדם הוא מראה לקוסמוס. מן העבר האחד – מרחב בריאה שלם ההולך ונפרש, ומן העבר האחר – היצורים החיים. והתלות ההדדית מוחלטת.

 

איך אפשר להיכנס למקום שיש בו הכל? אפשר להשמיע קול. תחילה נכנסים הילדים, ומחוללים המולת ילדים – הם צוחקים, ואחריהם באים האנשים, לקרוא לילדיהם. ואחריהם – החיות המבויתות: השור בוכה, הפרה גועה. המרחב של סנקטאפו נמלא קול ממשי, פונקציונאלי, לא אותו קול מניפולטיבי ריק שהעיר עצמה השמיעה כדי לפתות את כולם לבוא, קרי רעש גדול: טרקה דלתות, חרקה תריסים, ניפחה את לחיי הבתים / והוציאה מתוך הארובות רעש אדיר / שהתגלגל כגל במורד העולם. העיר סנקטאפו יוצרת רעש, אך היא אינה משמיעה קול. ההבחנה בין רעש לקול היא ההבחנה בין מה שריק למה שמלא, בין מה שיש בו תוכן לבין מה שאין בו תוכן. כדי לגרום לבעלי החיים על כל צורתם להיכנס – עליה לקרוא להם בשמם, לדבר בקולם. סנקטאפו לומדת לא לעשות רעש גדול אלא לפצוח בשיר זימון: "בואו ילדים, הביאו ההורים / אתפור לכם גינה, ללכוד את הדממה." והילדים באים. משעה שהם מזהים קול – הם באים. אלא שיותר מכך – הילדים מלמדים את העיר להשתמש בקולה – הם ממלאים אותו תוכן:

 

נכנסו הילדים אל העיר כמו דגים השבים אל הים. / סנקטאפו צחקה: "אף פעם לא אהבתי לשחק לבד." ובן משה ממשיך: צחוק נפלא יש לעיר יפה. / שמחות-ברבור שחוצות גשרים, שוצפות רחובות / כיכרות, שאלות, צחוק שצוהל אל תוך העיר, / זורם עמוק אל תוך עצמו.

 

עכשיו העיר יפה באמת כי הצחוק נפלא, והצחוק נפלא כי הוא מלא קול, והוא מלא קול כי יש בו תוכן – הוא מלא ילדים. עיר יפה פירושה תנועה, פירושה הזרימה המתמדת ממנה אל הילדים אל הנהר, פירושה תמורה, פיזית ממש, מעצם אל קול המופק ממנו, מקרוסלה אל צחוק.

 

וסנקטאפו לומדת על הדרך עוד דבר – היא לומדת את ההבחנה בין שקט לבין דממה, שוב כהבחנה שבין ריק למלא. השתיקה שסנקטאפו נוקטת בה בתחילה כמניפולציית פיתוי הפוכה מרעש, ושהיא נכשלת בה בדומה לאופן שבו נכשלה עם הרעש, הופכת לדממה. הדממה, בניגוד לשקט-שתיקה, מולידה קשב – עין – מבט. הדממה מלאת דיבור, וזה הדיבור שהעיר יכולה לתת לחי – הדיבור של העין המביטה, הרווה יופי.

lshvnvt_yqyr_r
יקיר בן משה

אלא שמעז בן משה, ולא מסיים כאן את אגדת הילדים שלו. הוא מעז ומתאר מן העבר השני גם עיר מלאה קול – עיר שהכל נכנסו בשעריה: האנשים והילדים והחיות ואפילו העולם עצמו. מן הקוטב האחר, המלא, נוצרת סתימה – נוצר חנק. שוב אין קול, ואי אפשר שיהיה. הכל רווי, רווי מדי, וכדי שיהיה קול צריך שיהיה אוויר וחיכוך עם האוויר. כשהכל מלא קול – הכל מתרוקן שוב ממשמעות, מקול ממשי.

 

כשאלפי זוגות עיניים נעלמים רק היופי נשאר איתך,
עוד הספיקה סנקטאפו לחשוב בטרם נעקרה השאלה מפיה.
מה לעשות עם עיר יפה, נהר בלי קול
ורחובות בלי שקט?
חבוקה לתוך תוכה, מוטלת לפינת עצמה
הפכה סנקטאפו למראה.

 

הריק והמלא; הרעש והשקט; הקול והדממה – הכל אזורים הנעים בספר הזה בין רוויה לחסר, תרים בכאב גדול אחר המשקל הנכון, אחר המקום שניתן לשהות בו ופשוט להיות. ותנועת המטוטלת הזו מוחשת עד פרטי הקיום הקטנים ביותר, והיא עשירה מבחינה פלסטית. הילדים ימצאו בו את הקרוסלות וגרמי השמים, הבוגרים את גן העדן והגירוש. הידיעה היא תנועה חושית מתמדת, אבל כדי לראותה, צריך לחוות רגע של הולדת. אמנם "ירח" של אלתרמן הוא שיר שכולו התפעמות, משום שההלך שבו הולך רק קדימה (לכל היותר עוצר לרגע), להבדיל מתנועת הקדימה-אחורה שבספר הזה, היוצרת לכן חוויה כואבת, טראגית ממש לפרקים, אבל עקרון ההליכה של אלתרמן, המולידה מתוך זה את המבט, מהותית גם לספר הזה. בספר כולו אנשים וילדים וחיות ועולם הולכים ובאים ממנה, ומתוך התנועה הזו נולדת סנקטאפו. וגם העיר סנקטאפו הולכת אל תוך עצמה ומשתקפת בתוך עצמה והולכת ונהיית מראה ונולדת שוב ושוב ושוב, אצלנו, בכל רגע שבו אנחנו רואים יופי, ועומדים משתהים. וההשתהות, מלמד גם הספר המפעים הזה, אינה כרוכה ביופי עצמו, אלא בנו, היודעים בכאב שתמיד יש לנו-אין לנו חלק בו.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus