מעברה האחר של הדלת
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
9.8.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מעברה האחר של הדלת

השבוע ימלאו 100 שנה להולדתו של נתן אלתרמן, אחד מגדולי היוצרים הישראלים. עיון בשיר הפתיחה של הקובץ "שמחת עניים" - על הלשון המתה, המתחיה שוב כדי למות שוב כדי לחיות שוב. עינת יקיר – לשונות

 1.

דפקה על הדלת שמחת עניים.

כי חיכה לה האיש עד עת.

ותישא כינוריה שמחת עניים,

וישמח בה עני - כמת.

 
ויאמר מה טוב ומה נעים,

כי שמעתי שמחת עניים.

 

לשוב אל ההתחלה, אל אי ההתחלה. למן רגע הראשון: "כניסה שאינה נכנסת" - הידפקות על דלת, ונקודה. ובכניסה הלא נכנסת - הכרזה, כמעט תרועה, וכמו הבטחה כפולה: תחום אפשרי של מעבר - דלת, וציפייה המתגלה מיד מאחוריה: "כי חיכה לה האיש עד עת".

lr_gdvl

אלא שאל שתי השורות הפותחות את הקובץ ואת השיר מתנקז כבר מתח בין אטימות לזליגה. מגמת פירוד המתגלמת בנקודה, כנגד מגמת חיבור המתגלמת במלה "כי". נקודה חוצצת בין שתי השורות, ואל מול הנקודה נמצאת הסיבתיות החותרת תחתיה או מתרחשת במקביל לה: "כי חיכה לה האיש עד עת".

 

משום שחיכה לה - דפקה השמחה על הדלת. ולא משום כך. כי היא דפקה על הדלת בכל מקרה, ממש כשם שהאיש חיכה לה בכל מקרה. היא תמשיך לדפוק, והוא ימשיך לחכות: שניים יתקיימו במקביל משני עברי הדלת. הנקודה תפריד לנצח בין התחומים, ובד בבד יבקש ה"כי" לאחות.

 

הנקודה, כגילום של פיסוק, היא תחום אחר של הכתיבה, תחום המערער על האפשרות לטעון למקורה הטהור. הנקודה היא האַיִן הפורץ בכתוב. המוות כבר מידפק: מידפק בדלת, בנקודה, ובצירוף "עד עת" החותם את השורה השנייה. המוות מידפק בהמתנה.

 

הַמְתָּנָה כמוה כדפיקה. תקתוק, הבוטש באוטיסטיות, באוטומטיות, במרחב ריק ובזמן ריק ("עד עת", במשמעות המשולשת: מוות; קץ הזמן; אין זמן), והוא המקום שבו יושב אדם וממתין. ומה שנותן לאדם משקל, וקצב, ופעימה, הוא השמחה המידפקת מן העבר האחר: היא החושפת אותו, אך היא גם הבוראת אותו בצלמה, בצלם מותה, כשעתוק שמהותו תשליל: בהשיאה כינורות - הוא מתעורר. הוא שומע ("כי שמעתי שמחת עניים"), ועוד לפני כן: הוא נוטל לעצמו את שמחתה ואת עונייה: "וישמח בה עני - כמת" - הוא נוטל לעצמו את זהותה. כך, זו, ההופכת במחי דפיקה ונקודה למוות, הבאה לנשות איש, נמצא דווקא שנושים בה: למן רגע הופעתה האיש נושה בה. כל הגדרתו וזהותו נשאלות מהופעתה, אין לו זהות אחרת: לפני הופעתה היה "איש", אחרי הופעתה היה ל"עני - כמת".

 

לשאילת הזהות יש מחיר, והוא המוות. אין האיש יכול לנשות רק חיים משמחת עניים - הוא נושה גם את הצל, את הבלתי נפרד. הוא נושה גם את מותו שלו. עוצמתה המהודקת לבלתי הפרד של הזהות הזו מחוזקת על ידי המקף הצורף את המילים: "עני - כמת". זו עסקת חבילה.

 

בית ראשון, וכבר מתעבה הפער לכדי פקעת בלתי ניתנת להתרה: באה השמחה לקחת, ובה בשעה נמצאת נלקחת - מי נושה במי?

 

2.
האיש נטול הזהות הוא גם נטול לשון, והוא נוטל את לשונה של שמחת עניים, את שירתה, תרתי משמע, כי אין לו אלא לשונה. בעיקשות אוטומטית, המתבטאת ביסוד הפזמון החוזר ("ויאמר מה טוב ומה נעים, כי XXX שמחת עניים"),  הוא משמיע את "קולו". כמו תינוק הלמד אט-אט את השפה - אוצרו דל, והוא מושתת על ניגון כינורות ששמע, שהוא מתחקה אחריו, ועל רפטטיביות דחופת מבע, שאינה עומדת לכאורה בקנה אחד עם עוצמת החוויה הקורמת לפניו. אבל אין לו לשון אלא זו הכתובה כבר, והוא מוכרח להיכנס אליה כדי להישמע. ומנגד, שוב, כניסתו אומרת לכן קבלת עול משא מוות - זהו הצו הלשוני שהורישה לו השמחה. זה המלכוד. בהיעדר לשון אחרת הוא מתחקה אחר זו הכתובה, ובאמצעותה הוא מתחקה גם אחר החוויה. הלשון מולידה חוויה, כי אין חוויה מחוצה לה.

 

אך הלשון והחוויה הן הוויות מסדר שני, כי אין סדר ראשון. הלשון, כמו החוויה, נחתמו כבר בשיר המעלות קלג בספר תהלים: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לְדָוִד: / הִנֵּה מַה - טּוֹב, וּמַה – נָּעִים -שֶׁבֶת אַחִים גַּם - יָחַד (א).

 

ובכל זאת האיש נאבק: כמו תינוק הלמד אט-אט את השפה, על דרך ניסוי וטעייה, הוא שותל פנימה, אל תוך השמחה, היגדים פרטיים-נרקיסיסטיים ("כי שמעתי", "כי באתני", "כי איתי את").

 

שתי השורות הפותחות את השיר, שנתקלו במבוי הסתום של הנקודה, שיצרו שתי תנועות נפרדות, מתאחות כאן באמצעות הפסיק. ה"כי" מממש סוף-סוף את ציוויו. מה שלא הצליח שם - למד האיש לעשות עכשיו, במחיר של כניסה אל הלשון, של קבלת עול משא מוות.

 

3.
והנה נכנסים אל פער נוסף: לשון-הכרה-משמעות מול הבל פה-קול-חיה. הבל הפה, שיפותח במובהק ב"שיר לאשת נעורים" (באמצעות המשחק הלשוני "לא הכל הבלים והבל"), מתחיל את פעולתו כאן, עוטה מחרוזות נוצצות ונחשף בהבלותו במנגנון הרפטטיבי האוטומטי עם הווריאציה הפנימית.

 

אפילו הצירוף המכונן את זהותו של האיש, "עני - כמת", הוא צירוף שאול, שכבר כתוב: "ארבעה חשובין כמת: עני ומצורע וסומא ומי שאין לו בנים" (תלמוד בבלי, מסכת נדרים, פרק ט, גמרא, דף סד, ב). זהותו-לשונו של האיש שאולה, כתובה כבר, כבר מתה, ובתוכה הוא פועל כמו כדור הנורה מקפיץ במכונת משחק.

 

מן העבר האחד - המכונה: הלשון הכתובה, החריזה האוטומטית, הרפטטיבית, החירשת, זו השומעת יותר מדי כינורות, ומשיבה להם בחריקת הכינורות "מה טוב ומה נעים", שאפשר לשגות ביופייה, להאמין לרגע בהיוולדה הפתאומי, ובה בעת להתפכח. מכונה זו היא תשובה מצמררת לכניסתה של לשון השמחה שכבר היתה, שכבר כתובה.

 

מן העבר השני - הפגם, הנרקם מתוך היציר הלשוני-מכני, הנפער יותר ויותר כפצע, כסטייה מן המערך הנתון, ככובד לשון, כגמגום, והוא יוצא דופן. זהו דופק בוחן וערני: "כי שמעתי" - "כי באתני" - "כי איתי את". איתי את: ברגע מותו, באינותו - היא. מבור קבר - היא. שם ההתלכדות, בפגם - בבור.

 

4.
למן הרגע הראשון - פיתוי להיכנס, למן הרגע הראשון - פריצה, דפיקה. אין קריאה מיידית מזו לפתוח. למן הרגע הראשון - הצבעה על תחום: דלת. הז'אנר הבלדי, הנרטיבי, הארכאיות, הרטוריקה, הפרסוניפיקציה, החריזה "ההיפנוטית" - הכל מזמן פנימה, מבקש ליצור זהות, אלגוריה, סחף אקסטטי.

 

אבל בה בשעה - הדלת הועתקה ממקומה, נדה סנטימטר קדימה, שבה לאחור. היד והדלת אינן יודעות את המרחק הנכון, היד קצרה מדי ומתנגשת או ארוכה מדי ולא מגעת. התעתוע מזעזע, מאיים, מצמרר. הוא פוער בתוך היש אין. תחומי האין רועדים בתוך תחומי היש. הגבולות מיטשטשים. כדי לעבור את הסף, כדי להיכנס, צריך לדעת את הסף, צריך לדעת את קו המפתן. ואין לדעת: הסף, שסומן בדלת, לוט בערפל. פואטיקה של "נחפר" ו"מכוסה", של זמן, של נרטיב, של היסטוריה, היא בה בעת פואטיקה של מרחב ללא שם:

 

עוד יבוא יום שמחה בתי

עוד גם לנו בו יד וחבל

וצנחת על אדמת בריתי

ואלי יורידוך בחבל

לא הכל הבלים בתי

לא הכל הבלים והבל

 

הבית הזה, החותם את "שיר לאשת נעורים" - השיר השני בקובץ - מזמן נרטיב תהליכי, מזמן סיפור הנאחז בנקודת זמן שממנה מתחיל הכל (ה"פעם אחת" הקלאסי נהפך כאן ל"עוד יבוא יום", שלאחריו מגיע במובלע אותו "פעם אחת" - פעם אחת צנחת על אדמת בריתי). זו תנועה עמוקה, המושכת מטה-מטה, אל הלכידות, אל המפגש, אל מרחב נדודים אינסופי.

 

הלכידות - הברית - היחידה המקיימת אותו, מצויה בלשון. אך באופן פרדוקסלי - הלשון תשמור לעד על הפער, על אי המרחק, או לחלופין: על המרחק הלא נכון. זה המרחב של אלתרמן ב"שמחת עניים" כמי שפועל בלשון, בשירה.

 

5.
הלשון ה"מתה", שכבר הוטבעה אי שם בזיכרון השפה, לשונם של שמואל הנגיד ויהודה הלוי ותהלים וקהלת וירמיהו והבשורה על פי מתי ויוחנן ועוד, מתחיה שוב כדי למות שוב כדי לחיות שוב, וכן הלאה והלאה, במערך ספירלי, שבו נדה הלשון באופן דומה מפי השמחה אל פי האיש אל פי הדובר אל פי הבת ומתארחת לרגע אף אצל "המספר". אין דרך אחרת להגיע אל החיים אלא דרכה, אלא בלשונה. אך המגע הזה יצלע תמיד, יישא אתו מום. זה המחיר ב"שמחת עניים": קשירת רגליים - חבל - הטבועה בכל מעשה-דרך-הבל.

 

הנה הזגוגית – שמה צלול משמותינו
ומי בקיפאון הרהורה יעבור?
על קו מפתנה, כעל סף נשמתנו,
הרעש נפרד מן האור.

("שדרות בגשם", בית 2, בתוך: "כוכבים בחוץ")

 

אם יש איזו כניסה שהיא אפשרית, שנושאת בחובה את פצע האין, גלות מתמדת, הלא היא כניסת התשוקה עצמה, זו שכאמור עמדה על הסף וחוללה את הרעש. זאת הכניסה שהיא חיץ, קו המפתן. בעדו רעש. בעדו אור. 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus