"להלחין שירי משוררים היא מלאכה עדינה ביותר. כשאני מלחין שירה, אני קודם כל מנסה לא להרוס את הקיים. לא להעמיס. אני מחפש את המוזיקה הפנימית של הטקסט ומנסה להמריא משם". היוצר גל זיו משוחח על "תל אביב צפה", פרויקט לחנים לשירה ישראלית חדשה
אבי זיכרונו לברכה היה איש של מילים. במקצועו היה מהנדס, והסביבה שבה עבד היתה מאוד לא אקדמית או פיוטית. אבל הוא היה ידוע בחרוזים שהיה חורז בחן אל תוך מכתבים שעסקו בפרטים טכניים של מערכות מיזוג אוויר, או בציטוט מאבידן שהיה מכניס בינות לטבלאות מחירים ומספרים. הוא היה קשור מאוד לשפה העברית המתחדשת, לאלתרמן, עמיחי וזך, והיה מצטט בשמחה מספרי הנביאים או מתרגומי שייקספיר שאהב. רבים מזיכרונות השפה שלי קשורים לאבי. הוא גם כתב שירה "רצינית" ומאוד אישית למגירה, ובמשך השנים הלחנתי רבים משיריו. הוא היה בן לדור שמצד אחד הכיר היטב את נבכי השפה והתרבות הלשונית, ומצד שני הציפייה ממנו ומחבריו היתה לממש את עצמם במקצוע אחראי וריאלי. הלחנת שיריו שימשה לנו נקודת מפגש מיוחדת, מפגש בין אב שהחיים הובילו אותו לוותר במידה מסוימת על הצד האמנותי שלו, ובן שיצא למצוא את קולו הייחודי דווקא בארץ רחוקה.
אני זוכר גם את "שירי אהבה" של עמיחי. גדלתי בירושלים, ומשהו ברומנטיות הירושלמית שלו כבש אותי בגיל צעיר. ציטטתי ממנו בלהט לאהבות הנעורים שלי. זה היה אחד מספרי השירה הראשונים שקראתי בו שוב ושוב. הספר, דרך אגב, הוא בגרסה דו לשונית.מפגש בין שפה לתוכן. גל זיו (צילום: נואית זכאי)
דילן, כהן
בתור מלחין ומוזיקאי תמיד הייתי מחובר למילה הכתובה. המפגש היצירתי בין שפה ותוכן ובין מלודיות והרמוניות מוזיקליות ריתק אותי. מה שמשך אותי בגיל צעיר למוזיקה היו יוצרים כמו דילן וליאונרד כהן, שהעולם שלהם מילולי לא פחות ממוזיקלי. על אף שהטקסטים שלהם הם לא שירה כתובה והמוזיקה שלהם לא בהכרח מורכבת או מיוחדת, משהו בחיבור האותנטי של המילה, המוזיקה והמגיש בורא סוג של קסם אמנותי מרגש במיוחד. ת.ס. אליוט אמר ששירה אמיתית יכולה לתקשר עוד לפני שהיא מובנת. משהו בלתי אמצעי עובר אלינו עוד לפני שהספקנו לעבד את המילים ולהבין אותן. בתור מוזיקאי שכותב, קורא ומלחין טקסטים אני מאוד מודע גם לצד המוזיקלי של השפה: הקצב שבו מתגלגלות המילים, הצבעים השונים של העיצורים והתנועות, המשקל, הניגון, החלוקה להברות. השירה, שלא כפזמון, עמוסה ביותר ומלאה רבדים לשוניים ותכנים, ויש לה מוזיקליות מובנת. זו הסיבה שלהלחין שירי משוררים היא מלאכה עדינה ביותר. כשאני מלחין שירה, אני קודם כל מנסה לא להרוס את הקיים. לא להעמיס, לתת לשיר עצמו לדבר. קורא את השיר בקול רם שוב ושוב. מחפש את המוזיקה הפנימית של הטקסט ומנסה להמריא משם. גם בבניית העיבוד אני משתדל להישאר מינימליסטי, כדי לתת למילים להיות נוכחות.
כמובן שבעזרת המוזיקה אני גם נותן אינטרפרטציה אישית לתוכן של השיר ובונה אווירה מסוימת וקונטקסט שבתוכם השיר מוצג. לכאורה, שירה עברית מוקדמת יותר קלה להלחנה, בגלל המשקל הברור או החרוזים. פעמים רבות אני מוצא שדווקא שירה מודרנית נותנת חופש יצירתי גדול יותר למלחין. גם התכנים הפחות קונקרטיים משאירים יותר מקום לאינטרפרטציה שלי, וגם העובדה שהמשקל אינו ברור והמבנה אינו סטנדרטי מאפשרת שימוש בזוויות מוזיקליות שונות ומקוריות. "אני מאמין שלשפה יש כוח, ושיצירה היא כלי להעברת מסרים. אמן אמיתי רגיש לסובב אותו, ויש לו אחריות גם לסביבה, לקהילה ולחברה שבהן הוא נמצא. הייתי רוצה לראות יותר כתיבה ביקורתית בספרות, בשירה, בתיאטרון ובמוזיקה. במוזיקה הישראלית העכשווית קשה למצוא יצירה כזאת"
עברית, אנגלית
בתקופה הארוכה שחייתי בניו יורק נפרדתי מעט מהמילים, התנתקתי מעברית ועסקתי בעיקר בהלחנה אינסטרומנטלית. למרות שהאנגלית שלי מעולה, לא הרגשתי מספיק קרוב לדקויות השפה. התרכזתי בפיתוח המיומנויות שלי בתור מוזיקאי, נגן, מלחין. אבל התגעגעתי למילים – התגעגעתי לעברית. באותה תקופה מצאתי דווקא חיבור לתנ"ך ולסיפורי המקרא. הריחוק מהארץ ומהממסד הדתי אפשר לי לבחון את הטקסטים הנפלאים בנועם וללא כעס, מרירות או דעות קדומות. מצאתי עולם שלם של סיפורים, של פואטיקה, של שפה. ההדר של השפה, הקצב והניגון, והדרמה השפתית המתומצתת שבו את לבי. הלחנתי כמה וכמה סיפורים תנ"כיים ועשיתי ניסיונות שונים בבניית יצירות דו לשוניות, יצירות שבהן הזמרים שרים את הטקסט המקורי בעברית ואת התרגום באנגלית בו זמנית או זה אחר זה. בתהליך גיליתי כמובן עוד דברים מעניינים על האנגלית ועל העברית, ועל השוני והדמיון ביניהן.
בסופה של תקופה חזרתי לארץ וחיבקתי בחום את העברית, וכתבתי המון. היכולת להבחין בדקויות באופן טבעי ולא מודע, ההומור והרבדים התרבותיים המסתתרים בשפת האם היו גלויים לפניי בישירות ובמהירות, והחיבור הרגשי למוזיקה של המילים הוליד אלבום של שירים עם טקסטים שלי.
צור, פרתום
משהו בשפה של עגנון גורם לי להתרגשות עצומה. אולי זו היכולת לדבר בשפת קודש על נושאים של חול. להציג את האנושיות הבוטה והעירומה שלנו בשפה פיוטית כל כך. הקשר או המקום הזה שבין תרבות גבוהה לנמוכה מעסיק אותי רבות, ואני נע בתפר הזה תמיד - התפר בין מוזיקה מורכבת, קלאסית, אמנותית ובין הפשטות והמיידיות של הרוק או הפולק. יוצרים שמהלכים בגבול החלקלק הזה בין הפופולרי ל"אמנותי" מרתקים אותי. גם בשפה מעניין אותי הקשר הזה - ההתנגשות בין שפה חיה, צעירה ודינמית לשפה פואטית, עשירה, רוויית רבדים. למצוא דרך לשלב ביניהן זו משימה כמעט בלתי אפשרית. ערן צור עושה את זה טוב. נועם פרתום גם.
מנגד, מקומם אותי שאין בארץ כתיבה יותר ביקורתית, פוליטית, חברתית. נראה לי מוזר שבמקום כמו שלנו, שבו המציאות ומה שקורה בחוץ כל כך קרובים וכל כך משפיעים על חיינו באופן מיידי, יוצרים מתכנסים כל כך בתוך ה"אני". כנראה שדווקא בגלל המציאות שרודפת אותנו כאן היוצרים מעדיפים לברוח ביצירה שלהם לאישי, ומן הסתם במקום קטן גם דואגים לפרנסתם. אבל הפחד הזה להתעסק בנושאים שסביבנו הוא עצוב ומקומם. יש איזו קהות כללית בחברה שלנו, והיא מוצאת את ביטויה גם באמנות ובתרבות.
אני מאמין שלשפה יש כוח, ושיצירה היא כלי להעברת מסרים. אמן אמיתי רגיש לסובב אותו, ויש לו אחריות גם לסביבה, לקהילה ולחברה שבהן הוא נמצא. הייתי רוצה לראות יותר כתיבה ביקורתית בספרות, בשירה, בתיאטרון ובמוזיקה. במוזיקה הישראלית העכשווית קשה למצוא יצירה כזאת - אולי אצל הדג נחש ובודדים אחרים - אבל לרוב הכתיבה החברתית היא מועטה או רדודה ופלקטית, ויוצרים עם אמירה חזקה, עמוקה ומעניינת בנושאים חברתיים ופוליטיים קשה למצוא.
גל זיו. מוזיקאי, מלחין, זמר יוצר ומפיק מוזיקלי. גר תקופה ממושכת בניו יורק, שם עבד ויצר בעיקר כגיטריסט ומלחין. הלחין והקליט מוזיקה לקולנוע, למחול ולתיאטרון. לאחרונה יצא בהופעות ובאלבום "תֵּל אָבִיב צָפָה" – לחנים לשירה ישראלית חדשה.
