לכתוב את הזוועה
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
12.4.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לכתוב את הזוועה

המלחמה, והשואה בפרט, עשו מטמורפוזה ללשון. ק.צטניק ואידה פינק, שני תיאורים של עולם ששינה פניו, בזמן ההוא ממש של המטמורפוזה. עינת יקיר על שתי לשונות של הנורא מכל

בא חורף אכזרי כרוצח. הרחובות נתמלאו אויב לבן. דומה היה כי השלג יורד ארצה אך ורק כדי לענות את היהודים. גזירה יצאה מלפני הגסטאפו, שהיהודים חייבים לפנות את השלג. ואף כי בעולם כולו ידוע שהשלג לבן, הרי השלג של מטרופולי היה אדום. שכן זה חוק הטבע: כשאדם רצוץ-גולגולת מוטל על שלג צח, הופך השלג אדום. וגם אם הגולגולת הרסוקה גולגולתו של יהודי היא, הדם לעולם אדום.

 

פתיחה לחלק ב', פרק 4, בתוך "סלמנדרה", ק.צטניק (עיבוד של הסופר לתרגום מיידיש של י.ד.ברקוביץ' מ-1946)

 

המשאית חלפה על פני בתי העיר האחרונים ויצאה לכביש הריק. האספלט היה פגום, חרוש בשרשראות הטנקים, העצים שבצדי הדרך היו שבורים וכפופים. אבל די היה להביט לצדדים, לדלג במבט על התעלה שלצד הדרך, ולהימצא שוב בעולם הישן, שקדם למלחמה. דבר לא השתנה בשדות ובכרי הדשא, וקבוצות של פרחי זכריני העלו על הדעת בלויי-שלג שהחורף שכח.

 

פתיחה לסיפור "המעגל שנסגר", אידה פינק. מפולנית דוד וינפלד

 

pynq שתי פתיחות. האחת לפרק, האחת לסיפור. שני תיאורים של עולם ששינה פניו, בזמן ההוא ממש של המטמורפוזה. אל המצע הזה, ה"תִפאורתי" משהו, ייכנסו עוד רגע הגיבורים: הארי אצל ק.צטניק, יוזף אצל פינק. אבל כבר הרגע הזה, שכמו לפני הכניסה, מתווה אותה, חורץ את דמותה. איך נכנסים כדי לספר את הנורא מכל? שני סופרים שחוו את השואה טווים שני מרחבים שונים בתכלית.

 

בשנת 1947 מפרסם המשורר היהודי הניצול פאול צלאן, שכתב בגרמנית, את הפואמה האלמותית "פוגת המוות". שירתו שינתה פניה בעקבות המלחמה. היא הפכה מוצפנת, מקוטעת עד כדי הברות בודדות. הוא ביקש לקעקע את הגרמנית ולחפש שפה חדשה, כזו שתוכל להביע במילים את האסון הקולוסאלי. ב"פוגת המוות" הוא כותב: חלב שחור של שחר אנחנו שותים עם ערב / שותים צהרים ובוקר שותים עם לילה / שותים ושותים / כורים בור קבר ברוח שם שוכבים לא צפוף / איש גר בבית והוא מנגן בנחשים הוא כותב / כותב לגרמניה בשעת דמדומים זהב שיערך מרגריטה / כותב ויוצא את הבית רושפים כוכבים / הוא שורק לכלביו שיבואו / שורק ליהודיו שיצאו ויכרו בעפר בור קבר / פוקד עלינו פצחו בנגינות למחול (מגרמנית: שמעון זנדבנק).

 

המלחמה, והשואה בפרט, עשו מטמורפוזה ללשון. השיער הזהוב של מרגריטה הפך לשיער האפר של שולמית. צלאן "איפר" את לשון השירה כדי להמחיש את המטמורפוזה, ונוכח השבר הזה, הלשוני, נוכח מרחב הכישלון המוסרי, עומדים גם ק.צטניק ופינק בבואם לכתוב.

 

ק.צטניק מקונן בהצביעו על המרחב. קינתו צועקת, ולרגעים, כמו בציטוט שלעיל, היא צעקנית ממש. זוהי לשון קדחתנית, שפעולתה העיקרית היא סימון. סימון חוזר ונשנה של אתר הזוועות: החורף רוצח; הרחובות אויבים; השלג אדום מדם. "כאן וכאן וכאן", יורה לשונו של ק.צטניק את זירת האסון. זוהי לשון שבאה מן הסוף, ושאינה רואה במרחב אלא מקום של כליה. המרחב ידע כליה, והעט מביא כליה שנייה, מאספת, טוטאלית. זהו עט ה"אני מאשים", שאינו חדל מלהצביע, לסמן, לירות. המרחב האלים חודר ללשון, צועק אותה, ויורה עליה בהביטו בדרך הראשית. אצל ק.צטניק אין אפשרות אחרת.

yehiel_dinur_katzetnik
יחיאל די-נור (ק. צטניק) מעיד במשפט אייכמן

קולה השקט של פינק פותח מחדש אפשרות. מילים כמו "רוצח", "דם", "אויב" לא יאכלסו את לשונה, משום שהיא עוקפת אותן, ונדמה שדווקא העקיפה הזו מעוררת מחדש את תקפותן, הספרותית-מוסרית-היסטורית. לכאורה מתעניינת פינק בשיער הזהב של מרגריטה, באותם כרי דשא מוריקים ופורחים שדבר לא נשתנה בהם מאז המלחמה והם ממשיכים לנחם ולעטות יופי. לכאורה היא מביטה אל צדי הדרך. אלא שדווקא אז, בהביטה לצדדים, על כל נגזרותיהם הלשוניים החוזרים ונשנים בכתיבתה בדמות התיאור הרוחש והחי של הטבע, עולה הצל הזה שאין לו שם. שלא כק.צטניק, מסרבת פינק לקרוא לדבר בשם; שלא כק.צטניק, מתעקשת פינק לראות את הלא-שם הזה כאן, ולא במקום אחר. אין זו פלנטה אחרת בעיניה, אלא אותה הפלנטה, ומכאן הטרגדיה.

 

דווקא הדברים שאינם משתנים, אותם שמשתחזרים במלוא יופיים, יאירו את הכביש הריק, את פגימות האספלט, את שברי העצים. אין כאן רצח או דם, אלא תשומת הלב של העין לחריצה שנעשתה בכל זאת בעולם יפה ומתוקן לכאורה. אין זו פלנטה אחרת, זוהי מציאות של בד בבד, ואיך אפשר שיהיה בד בבד זהב מרגריטה ואפר שולמית? את מה שצלאן מבכה בפוגה, פינק מנכיחה בסיפור. היא מקימה בד בבד את שני עברי התעלה, ולשונה המדויקת כמו עוקפת את הזוועה, באה תמיד לפניה או אחריה, אך לעולם לא תימצא בה, כי בה אי אפשר להיות. והמעקף הזה, אותו דילוג מעל התעלה, הוא שמחולל את הבור בממשותו המצמררת והקודרת ביותר שאפשר להעלות על הדעת. שוב ושוב, ומחדש.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus