המוזיקה הצרופה של האין
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
9.3.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

המוזיקה הצרופה של האין

גיבורת הסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי" גוססת, היא נאחזת במספרת והלשון נאחזת בעצמה, והופכת את ריטואל המוות לריטואל של חיים נועצי ציפורניים. עינת יקיר על הלשון הריטואלית של יהודית הנדל

כאשר נכנסתי שמעתי אותה אומרת מן החדר: ואל תשכח, שלושה קילו בצל. כנראה חשש שלא שמע. – זה חשוב, שלושה קילו בצל, חזרה בתקיפות. הוא כבר היה בפרוזדור. – אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, ענה מן הפרוזדור. בחדר שכבה היא, גוססת. מחוברת לצינורות, פצועה כולה, כולה תחבושות על העורקים והוורידים בידיים וברגליים, בתוך הפנים הסמוקים הנפוחים מקורטיזון, שלא זעו, התרוצצו לה רק העיניים קטנות ונוצצות. אני מקווה שלא ישכח שום דבר, אמרה. הוא לא ישכח, אמרתי. תבואו. בוודאי, אמרתי. צפירה תבשל את הארוחה. כמובן, אמרתי. נתתי הוראות מדויקות מה. כמובן, אמרתי. כאשר מתה אשתו של אחי נחום, היא השביעה אותו לא להתחתן אחרי קבורתה. היא עשתה מאמץ לחייך, אבל ראו רק את הנחיריים הרועדים, הרגישים. אצלי צפירה תבשל את הארוחה. היא שוב עשתה מאמץ לחייך. היא בשלנית טובה. לא ידעתי מה לענות. הרגשתי את מבטה על פני, נעוץ בהם, חד וקר, כמו שני מסמרי פלדה. מיד אחרי זה אני אמות, אמרה. אבל ב., אמרתי. שני מסמרי הפלדה נעשו אדומים, מלובנים. מיד אחרי זה אני אמות. אני עוד אחזיק מעמד עד שבת. היא שוב עשתה מאמץ לחייך. אני מקווה שעוד אחזיק מעמד עד שבת. עיניה התרוצצו עלי עכשיו, פראיות, כאילו יש לה ארבע עיניים. אמרתי לו את התפריט מדויק. זה צריך להיות מדויק. זה צריך להיות בסדר. אמרתי שזה ודאי יהיה בסדר. זה צריך להיות מאד טעים. אמרתי שזה ודאי יהיה מאד טעים. הסברתי את זה לאלכסנדר, אמרה, הסברתי לו שהכל צריך להיות בסדר. הוא ידאג לזה, אמרתי. כן, אני מקווה שהוא ידאג לזה. – עיניה כל הזמן התרוצצו עלי, פראיות. היא אמרה: הרופא נותן לי חופשה שעתיים. אני יכולה להיות בחופשה שעתיים. ודאי, אמרתי. הוא ייתן לי לפני זה זריקה. והוא יבוא איתי, כמובן. הזמנתי אותו ואת אשתו, כמובן. לא שאלתי מי מוזמן. היא חיכתה. יהיו עשרה, אמרה, בעצם אחד-עשר. ויהיה מקום אחד ריק. אני אוהבת מקום אחד ריק.

 

יהודית הנדל, פתיחה לסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי" בספר "כסף קטן", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1988

 

איך נפרדים מאדם העומד למות? מתי מתחיל האבל?
נדמה שאובדן פתאומי הוא קל יותר במובן זה. לכאורה, ואולי באמת, לפחות על פי תפישות מסוימות, מערביות בעיקר, נחצה קו ברור וחד בין החיים לבין המוות. בין שמחת קיומו של אדם לבין האבל עליו. בין ידיעת חייו לבין ההכרה במותו. רגע אחד עמדת ודיברת איתו, ובאחר – הוא איננו, ולא עומד גם בקרן הרחוב, שם שוחחתם בפעם האחרונה, לפני שמת. עליך לעכל את ידיעת האובדן בו ברגע – וזה אולי הקושי הגדול ביותר – ולכן עליך לדבר עליו מכאן ואילך במונחים של אין.
ועם כל הקושי השפה כמו באה לשירותך. מי שדיברת עליו בלשון הווה – אתה עובר לדבר עליו בלשון עבר.

 

תחילה חל בלבול: אתה מדבר על מישהו בלשון הווה, בזמן שהוא איננו. אחר כך בא ההיסוס, וההיזכרות, והרגע שבו אתה מתקן עצמך בו במקום, ולבסוף ההפנמה: לשון העבר נוחלת את מקומה המוחלט אצל האדם הזה – המהלך הושלם, המעבר מהעולם הזה לעולם ההוא נחתם. באופן מפליא, מי שמקיים את המעבר הזה, מכאן לשם, הוא לא המת – הוא דווקא מי שחי. זהו כמובן מהלך חלקי, ונוכחותו של אדם ודאי אינה מתפוגגת לגמרי עם מותו, אך ללשון יש את דרכיה, האכזריות בחלקן, אך ההכרחיות, לסמן את זה.

אבל מקומו של הגוסס?
ודאי אי אפשר לדבר עליו בלשון עבר. ובכל זאת, החי, העומד נוכח זה העומד למות, התחיל להפנים את הכרת האובדן עוד לפני שבא האובדן עצמו. האם לשונו תהיה אותה לשון? כיצד יסמנו שניהם, המשוחחים ביניהם, את המוות הנוכח כאן בחלקו. איזה חלק ייקח המוות בשיחתם, מעבר לתמטיקה?
ynt_yqyr

מקהלה וסולו


המספרת של יהודית הנדל נפרדת מידידתה ב. ב. עורכת לעצמה סעודת מוות, והריטואל הזה כשלעצמו מדיר קריאה. אך הנדל אינה פותרת את האובדן הקרב ומתממש במישור התמטי לבדו. ריטואל הסעודה האחרונה, עוצמתי ככל שיהיה, מגובה בלשון. אין כמעט משפט בסיפור הזה שאינו זוכה לאמירה חוזרת:

 

ואל תשכח, שלושה קילו בצל. כנראה חשש שלא שמע. – זה חשוב, שלושה קילו בצל, חזרה בתקיפות. הוא כבר היה בפרוזדור. – אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, ענה מן הפרוזדור.

שלושה קילו בצל חוזרים על עצמם. אפילו הפרוזדור. (והפרוזדור הזה מוליך לאן?)

 

אני מקווה שלא ישכח שום דבר, אמרה. הוא לא ישכח, אמרתי. תבואו. בוודאי, אמרתי. צפירה תבשל את הארוחה. כמובן, אמרתי. נתתי הוראות מדויקות מה. כמובן, אמרתי.

 

שוב עניין השכחה, שהופיע לפני כן. אבל לא רק המילים הנאמרות – גם המחוות: הפנייה אל, והמענה שכנגד. הנדל, בד בבד עם התפתחות הסיפור, מייצרת ריטואל לשוני שמהותו מוזיקת אבל. ב. היא הסולו, והמספרת היא המקהלה. לשונה של המספרת מגבה ומעבה את לשונה של ב. הוא מאשר את ב., במילות חיוב או בחזרתיות מושלמת (זה צריך להיות בסדר. אמרתי שזה ודאי יהיה בסדר. זה צריך להיות מאד טעים. אמרתי שזה ודאי יהיה מאד טעים.)

 

אימת השכחה נענית ב"לא ישכח". הנתונים העובדתיים שמצטרפים זה לזה על ידי ב., נענים באשרור המצטרף של המספרת. אך לא די בזה. כי בכל מחוות פנייה של ב אל המספרת, יש שתי תנועות משלימות האומרות בד בבד "אני עדיין כאן" ו"אני מפחדת שעוד רגע לא אהיה כאן". ואלו נענות בד בבד בתשובה הכפולה של המספרת: "אני יודעת" ו"אני יודעת". הלשון היבשה, ה"עובדתית", המצרפת לכאורה ראיות, כותבת מתוך הדיוק העקר את המוזיקה הצרופה של האין. כרגע – מוזיקה לשני קולות, ובהמשך – עושר רב קולי.

 

אלא שבעצם – יותר מכך. בין החומרה הלשונית הנוקשה לחזרתיות הגמישה מתחולל מאבק.

ההכרעה כבר נפלה, אבל המערכה מתנהלת כאילו לא כך. ב. השלימה לכאורה עם עובדת מותה – החומרה הלשונית אומרת את זה. אך היא לא יכולה להשלים באמת – המחווה הריטואלית מסגירה את זה:

מיד אחרי זה אני אמות, אמרה. אבל ב., אמרתי. שני מסמרי הפלדה נעשו אדומים, מלובנים. מיד אחרי זה אני אמות. אני עוד אחזיק מעמד עד שבת.  היא שוב עשתה מאמץ לחייך. אני מקווה שעוד אחזיק מעמד עד שבת.

 

אפשר לשים כאן כל סאב-טקסט: "זה לא הוגן", "זה לא ייתכן", " אנא לא", "הצילו". ההשלמה – מכאן והלאה. הלשון חכמה יותר ממה שהיא מספרת. הלשון לא רק מעבה-מגבה את המוות, היא מנסה להיאבק בו, להשיב חיים. כל מחווה שלה אמורה לעכב את המוות מלכבוש. ב. נאחזת בעיני במספרת והלשון נאחזת בעצמה, והופכת את ריטואל המוות לריטואל של חיים נועצי ציפורניים: כל עוד אתה חי אפשר לדבר ולדבר ולדבר, לשוב אל הלשון. אוי לדבר הזה, שבא לקחת אותך וגם שרק לא ייקח אותך הדבר הזה, הדבר הזה שיגרום לך להפסיק להשמיע קול, להפסיק להישמע. הלשון נותנת מקום למוות כמו גם חותרת תחתיו. וזהו אולי אותו מקום אחד מאחר-עשר. ולו גם אחד ריק.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus