הלב צמא לקצת מטר

ובתחתית הגבעה, בבתים קטנים נמוכי קומה ונטולי חומה, חיים להם בצפיפות הנידונים לחיי שטיחות, לתשוקות מעטות וטרדות מרובות, צופים בחיים שרוחשים קרוב לאדמה, תופסים את המציאות בפרספקטיבה מעוותת, כמו ילדים, מלמטה למעלה, בלי לעצור לשנייה ולראות את הכל בעין ציפור.

בספרה החדש של רונית ידעיה, "שכן טוב", יש אנשים קטנים ממידותיהם. כל הגיבורים – ובכללם הדמות הראשית, גילה – רואים בעצמם אנשים טובים, שכנים טובים, עובדים טובים. פעילותם נעשית על רקע המידות הטובות שהם מציבים לעצמם כבורגנים. אלא שכשמתבוננים ב"מידות הטובות" הללו מוצאים בהן את הכלא החונק. וכשאדם מצוי בכלא כזה, כשהוא אסיר שלו, אין לו ברירה אלא לחפש את המידות הרעות אצל האחר על מנת להרגיש חופשי.

גילה הגננת יודעת למשל את כל חוליי ההורים של הילדים הנתונים תחת חסותה – אלה מאחרים להביא את הקטנים מדי יום ואלה שוקלים ברוב סנוביזם להעביר את ילדיהם לגן אנתרופוסופי; איציק בעלה, מנהל אגף במתקן כליאה של שב"ס, הוא המחשה סימבולית ממש של המערך הבורגני, הכמה לחוק, ומתוך הכמיהה – איציק מבחין בנקל בינו, נציגו הטוב של החוק, לבין האסירים שמוחזקים תחת חסותו. כל מאמצו המאולץ, החנף, קשור באיזו מחוות סובלנות ואדיבות שהוא פועל לפיה, לכאורה ושלא, כלפי האסירים; מוטי, טכנאי המזגנים, ביקר בתוקף תפקידו באינספור בתים, ובכולם ראה אותה התפוררות בורגנית שבה המזגן המקולקל הוא ביטוי לקלקול הפנימי הסמוי מן העין. אלא שאף לא אחד מהם מעוניין בפְּנים הזה, הרוחש, המבעבע, העשיר, המורכב  ממש, שכן ההתבוננות כזו תפגיש אותם מהר מאד עם "העובדה הפשוטה, החותכת", כמאמר דוד אבידן, שהם בוגדים, כל אחד, בנפש ובגוף, באדם הקרוב להם ביותר.

אלא שיותר מכך, ברומן הזה השקר הסמוי הוא גם הגלוי: גילה ואיציק למשל הולכים לטיפול זוגי; לוסיאנה, אשתו של מוטי, חושדת במעשיו. אין כאן מצב של הסתרה ממש: ההסתרה היא הגילוי, והגילוי – הסתרה.

מה לעשות בעולם כזה שרבדיו אבדו? שבו העומק ופני השטח הם אחד? איך אפשר ליישב אימה עם חולין? חרדה עם מיאוס? חשד עם שיעמום? תשוקה עם טרדה?

הלשון של ידעיה מצויה בחוץ. אין לה פְּנים. זו לשון פתוחה, המתפקדת ממש כקולט-שמש, קולטן המרחב התרבותי-פוליטי של ההתרחשות. אם הספרות מייצרת לא אחת לשון שתפקידה כמו להשלים את מרחב ההתרחשות העלילתית, למשל על דרך הפיוט, או הפיתול, או ההעמקה והרבדים – כאן מתפקדת הלשון לא כרכיב משלים אלא כרכיב משקף. בעולם מרוּקן גם הלשון מתרוקנת, נחשפת בערוותה.

אחר כך היא גיששה אחר נעלי הבית שאיציק קנה לה בטיול של הכולל לטורקיה, מפרווה של ארנב לבן, והשחילה בהן את הרגליים. הפרווה ליטפה אותה. היא חשה את האהבה של איציק מחממת אותה ונזכרה בסיפור שקראה פעם על מגפיים אדומים שנשאו ילד קפוא למקום אחר, חם יותר – והתכרבלה בשמיכה.

זו לשון שבה נעלי בית מטורקיה ואהבה דרות בכפיפה אחת; שבה איקאה וקנאה דמונית דרות בכפיפה אחת, על דרך הקטלוג, כמעט באותו אופן שבו דף אינטרנט נפתח לפנינו ומזמן אותנו בד בבד אל "יום הזיכרון" המונצח במלבן אחד, ואל מוצר הדיל היומי המוצע במלבן שתחתיו, ואל הצצה לחדשות מרעישות מימין, ואל ביקיני קטן משמאל. סיפור האימה שלנו, אומרת ידעיה, קשור באפשרות לקרוא את "יום הזיכרון" מבעד למעטה הדיל היומי, את הקנאה מבעד לאיקאה. איך אפשר? האם אפשר?

ההשטחה של ממדי העומק הטקסטואליים השונים אל דף-השטח המרצד היא תרדמת, היא השחתה מוסרית שגם הלשון אינה יכולה לה. אצל ידעיה, הלשון איננה שומר הסף של זה, אלא חלון הראווה העכור של המערך, הגוף שהחוליים הללו מתנקזים אליו. וכשהמערך הזה מתעורר, מתרחש מעשה נורא, אלא שהנורא מכל הוא שגם את הנורא הזה יש לקרוא מבעד למעטה המושטח של איקאה מכאן ומתחם-ביג מכאן והבית עם הגינה מכאן. האם המילה "נורא", במערך הזה, עדיין תישא אותן משמעויות כמו שהיתה נושאת אלמלא היתה עומדת לבד, חפה מכל?

בעולמנו, זה המתפקד, הבורגני, אין חפות, וזהו אולי היסוד הטראגי החבוי בספר הזה עמוק-עמוק, מבעד למעטה השטוח-לכאורה, והמצחיק כל כך, שאי אפשר שלא להיתקל בו כזגוגית עכורה, מטשטשת.

"מה טורד את מנוחתו של הקרפד רון?
רק אני עונה!
זה הריח!
ריח חדש עלה מהבִּיצה
ריקבון!
הביצה קטנה, הביצה הצטמקה
עוד היא תחדל
'הלב צמא לקצת מטר...'
מה התחלתי לספר בסיפור?
סיוון?
איך זה נגמר?"

גילה גם מתפייטת, בינה לבינה היא כותבת שירים, בינה לבין הילדים היא בודה עולם של שלוליות וקרפדות שמשהו מלשון הפיוט שלה מתנקז גם אליו. גן הילדים של גילה הוא אתר הניקוז של כל הלשונות הללו – לשון השירה בסתר, ולשון הילדים – התמימה במידה, הפונקציונלית במידה – ולשון היומיום הבורגנית, השואפת אל תרדמת ומידמה כאן לביצה. ואולי משום כך, בין השאר, גילה היא גיבורת הרומן הזה. אך הניסיון לאחות, להתיך את כל הלשונות הללו, הוא ה"כישלון" המפואר, המצחיק עד דמעות. אי אפשר. אי אפשר לאחות את יום הזיכרון עם מוצר הדיל היומי, וההכפפה האלימה של שני אלה מבין המונים נוספים אל עמוד אחד, אל עולם אחד, מרצד, היא המקום שבו גם יום הזיכרון מסתאב, והמוצר, כל מוצר, הופך גילום דמוני.

מאחורי הלשון הקלה לכאורה, השטוחה במכוון, המצחיקה לכן, המגוללת לנו סיפור בגידה טראגי, מסתתרים קווי מתאר דמוניים-איקאיים, ומאיימים לטרוף הכל. בימים אלה, של זיכרון ועצמאות, כדאי לחשוב שוב כיצד אנחנו מתנסחים בתוך זה, כיצד אנחנו מנסחים את עצמנו. ומה אנחנו מבקשים לזכור, ומה לשכוח.