דיבור על דיבור
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
9.10.12
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

דיבור על דיבור

"מה כבר יש לנו לדבר עליו? איננו יודעים את השפה. אף אחד לא יודע עליה, על הַהַכול בכאילו הזה. אין לנו המכלול לדבר עליו, אין לנו מה שנקרא שפה". ולמרות כל זה, אמיר מנשהוף מדבר

עַל הֶעָשָׁן

 

אֶקְטֹף אֶת-מִלּוֹתֵינוּ

וַאֲיַבְּשָׁן וְאֶטְחָנָן וַאֲעַשֵּׁן אֶת-עֲשָׁנָן

וַאֲבַקֵּשׁ לָשִׂים מֵהֶעָשָׁן בִּגְרוֹנָם

שֶׁיַּחֲזִיקוּ בְּפִיּוֹתֵיהֶם אֶת-הֶעָשָׁן

שֶׁטַּעְמוֹ יִהְיֶה טַעְמָם

אֲנִי-חָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה-אֵיזֶהשֶׁהוּא-סוֹד

טַעַם מִטַּעְמִי בְּטַעְמָם

אֲבָל

פִּיּוֹתֵיהֶם סְגוּרִים

בְּעִקּוּמִיםמְרֻצִּים

מְאֹד

לָכֵן-דִּוַּחְתִּי

לָכֵן-הוֹדַעְתִּי לַפוֹרוּם הַמְצֻמְצָם שֶׁכָּאן

אֶת-דַּעְתִּי עַל-הַפוֹרוּם הָרָחָב

שֶׁהוּא – מִטִּבְעָם-שֶׁל-דְּבָרִים

הָעִנְיָן שֶׁל-עִנְיָנֵינוּכִּי-הוּא הַכְּלָל

וְהַפוֹרוּם הַמְצֻמְצָם יוֹצֵא מִן-הַכְּלָל

מְבַקֵּשׁ לְהָעִיד עַל-מִינֵי הַכְּלָלִים

עַל-יְחִיד הַיְחִידִים

בְּמַכֹּלֶת הַמַּכּוֹלוֹת

שֶׁל-הַדַּפִּים הָעֲשֵׁנִים

 

נשאר לנו רק מה לשכוח, קצת קצת

לדבר על שפה? אין שפה לדבר עליה. אין. לקחו את כולה לַקבר. מי לקח? כל הקבורים בעצמם לקחו. מה כבר יש לנו לדבר עליו? איננו יודעים את השפה. אף אחד לא יודע עליה, על הַהַכול בכאילו הזה. אין לנו המכלול לדבר עליו, אין לנו מה שנקרא שפה. ולא נספיק להשיגה, להמשיגה. היא תנועה אין-סופית. נשאר לנו רק מה לשכוח. קצת קצת. להרפות ולהחזיר הפירורים למקומם הציבורי. לכן כל הדיבור הזה על הלשון הוא ממש חיטוט בְּקבר, משהו זר מאוד, יומרני – הנחתתו של עצמי במקום הכי לא-עצמי שיש. חזרתנו לשפה היא מסע של שאילה מתמדת. אין עצמיות בדברים שאנחנו אומרים על השפה. זאת מין תפילה, כלומר מילים קטנות קטנות שאומרים בתוך הנושא הכי חלול של השפה (או של הלא-השפה).myr_mnshhvp__tsylvm_-mvty_qyqyvnאמיר מנשהוף (צילום: מוטי קיקיון)

           

להניח את דעתנו, שיש לעצמנו מקדש

הדיבור על הדיבור הוא בעצם דיבור בלי נושא, כלי בלא תכולה. לכאורה, זה דיבור מתקדם, דיבור של מבוגרים שכבר ידעו בחייהם נושאים כלשהם וצועדים כעת בממד הצורני של הדברים. אך הדיבור על הדיבור הוא קודם כול שפה של ילדים. צעדים שבודקים את עצמם, את צורת עמידתם בעת הדריכה, גמגום שחוזר ומדבר בנושא כזה או אחר. ברגע שהבטנו על הדיבור ועל הכתב, מיד מצאנו רעד, גמגום, תוהו של מה נֹאמר, איך בכלל אמרנו ולמה.

 

אבל איפה הכול מתרכז, כל השפה הפזורה הזאת? איפה נִסָּמֵךְ? יש בנו עורק ראשי: שֵׁם, אפילו השם המיודע. לכאורה אפשר להניח את דעתנו, שיש לעצמנו מקדש. והנה דווקא העורק הראשון חתוך מאוד. איש אינו יודע את המילה הזאת שכל העברית נתונה לה, השם שבכל נימיה המתגלים היא הולכת אותו (אגב, השם הזה מצדו נתון כולו לעברית: רק מי שמדברים עברית יכולים להחיות אותו, להשאיר אותו קיים). אז מה עושים? אלף פעמים לכתוב את השם המפורש, המתעתע. לכתוב אותו כל כך. מפחיד איתו. כמה לא אישי איתו!

 

שִׁיר מִבְצָע 

 

בְּתוֹךְ רִיבִיאֲנִי – – – לְהַפְרִיד לְהַפְרִיד – אוֹתִי מֵעַמִּימֵאָבִי מֵאָבִי מֵאוֹרוֹת הַמַּרְאוֹת מֻשְׁחָתִים-בִּי כְּאֶבֶן – –וְלֹא אֶשְׁתַּחְרֵר כְּבָּלוֹן – מֵהַדְּבָרִים מֵהַדְּבָרִים אֵין שִׁירִיםאֵין שֶׂגֶב – – – יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל עוֹף מְבֻשָּׁל – – – וְאָבִי בִּי-בוֹעֵט בְּשׂוֹרָתוֹ הַשְּׁלֵוָה: מָוֶת בָּא לְהִתְאָרֵחַ הָעֶרֶב – עֶרֶב חַג הַמִּכֹּרַח חַג הַכַּפָּרוֹת

 

רק העברית הבְּעוּטה יש לנו, העברית הרקובה

ומאיפה הזכות האישית הזאת לפחד כל כך? אנחנו מפחדים כי איננו יודעים – איך לכתוב אותו? איך לומר? כמה כתיבים סובבים סביב המילה הזאת, סובבים בתוכה: יקוק, ידוד, דודי... מה השם של השם? הוא לא נקרא כמו שהוא נכתב. הוא מבלבל את העברית. האל היחיד של העברית בוגד בה. הוא בועט בכל העברית החוצה כי הוא העברית. והעברית? היא נהירה מדי ולא בהירה מספיק.mnshhvp_ldbr_0אדם הוא דיבור (פלאש90)

 

השם בוגד אותנו החוצה. ואנחנו, בתמורה, בוגדים בו, כלומר בוגדים בנפשנו. שאיך נאמר את גופנו ואיך נכתוב את עצמנו כשהמקדש של העברית מבוקע? מה נעשה מבוקעים כל כך עם אלוהים? העברית הבלעדית של האל הזה מתכחשת לו. לפעמים היא מפנה לו את הלחי או את האוזן; לפעמים היא מפנה לו עורף.

 

ומהי העברית הזאת שיכולה להינתן לאל? מה יש לנו להציע בשיא טובנו? רק העברית הבְּעוּטה יש לנו, העברית הרקובה; מין יצור לאומי יפהפה, חצי מלאכותי. אם לפחות נדע כמה לא נתפסת פתלתלותו של היצור הזה, אם נדע להתפלל, אם נדע לא לדעת את נפשנו, אז נכיר במרחק שבין אדם לאלוהיו, נכיר בתהום שבקריאת אדם אל עצמו.

 

במקום לשנות שפתי אנשים, עלינו לשמוע, לראות

כיום, בכל מערכת העשייה העברית, בכל החינוך הזה, אינני מוצא מספיק אהבת לשון. אסור לנו לצמצם את העיסוק בלשון לסוגיות של תקינות (וברור מה טיבה של תקינות בזמנים שמרניים, או גם בזמנים אחרים: תקינות לשונית היא בהכרח תקינות רגשית). במקום לשנות שפתי אנשים, עלינו לשמוע, לראות: מילים, הגאים, פָּנים, הופעות, בליטות. לא החלקה, לא סגירה, לא ידיעה. אלא שפה, כלומר אי ידיעה. להתגמגם בה ולִקרוב אליה. לראות, לראות, לראות: כמה כתיבים יש לָעולם. יש במה להיות. " כיום, בכל מערכת העשייה העברית, בכל החינוך הזה, אינני מוצא מספיק אהבת לשון. אסור לנו לצמצם את העיסוק בלשון לסוגיות של תקינות (וברור מה טיבה של תקינות בזמנים שמרניים, או גם בזמנים אחרים: תקינות לשונית היא בהכרח תקינות רגשית). במקום לשנות שפתי אנשים, עלינו לשמוע, לראות: מילים, הגאים, פָּנים, הופעות, בליטות. "

 

המביטים בלשונם - בעצמם מביטים. הם עומדים מול שפת הצוק, מול קצות התהום השלם. מלקטים רמזים קטנים, ראיות לשונית. מתעדים עצמם. מנסים לאמור איך הם אומרים, מה ההתרחשות הלשונית שהם, מה התוצאות, מה ההיווצרות העצמית הנשמעת. אנחנו שומעים את קולנו, משמע את כוחנו. אנחנו מחליפים תפקידים עם העולם.

 

אדם הוא דיבור, ואהבת אדם היא אהבת הדיבור

יש משהו במבט החיצוני הזה של אדם בעצמו ובעולם; זה מרטיט אותי, זה מטריף אותי, זאת אהבה: איך אנשים סביבי מדברים יפה. אדם הוא דיבור. ואהבת אדם היא אהבת הדיבור. אדם מדבר הוא אדם קיים. הוא מדבר עם אחר ולמעשה תמיד עם עצמו, מביט על עצמו, יוצר את עצמו. אוהב.

 

מִכָּאן אֲנִי רוֹאֶהmenasheof-cover

הַיַּמָּאִים אוֹבדִים וְשָׁבִים

הַשָּׁמַיִם מַחשִׁיכִים

בְּצֶבַע

הָיִינוּ חַיָּלִים

וְהָיוּ לָנוּ מַחבָּרוֹת

הָיִינוּ חֲגִיגָה מַבעִיתָה לִנְשָׁמוֹת מֵתוֹת

אַחַר כָּך עָסַקנוּ הַרבֵּה בִּתפִלָּה

מִלִּים חֲדָשׁוֹת לְהוֹצִיא מִן הָעוֹלָם

בַּזבְּזָנוּת שֶׁל עֲשִׁירִים לְרֶגַע

וְאָז הָיִינוּ חַיָּלִים

שֶׁל הֶבזֵק שֶׁל שִׁכְחָה

וְכָל הַמֵּתִים אִתָּנוּ אָז

עָבַרנוּ דִירָה

לָמַדנוּ לִסגֹּר דּלָתוֹת מִן הָעוֹלָם

חָשַׁבנוּ לָדַעַת מִי אֲנַחנוּ

הַדָּם הִרעִישׁ בְּהָצִיפוֹ הָעוֹר

הִכחַלתָּ עֲנָנִים בְּפִגּוּמי זָהָב

אֵיך לְתוֹך הַזּמַן הַזֶּה אַתָּה מַכנִיס שַׁבָּת

 

אמיר מנשהוף, משורר ועורך. ספרו 'רעש רעש רעש רעש' ראה אור ב-2011 בהוצאה פלונית. הוציא לאור את גיליון השירה החינמי "נפץ". נמנה עם עורכי כתב העת "עירובין", שגיליון הביכורים שלו עתיד לראות אור בקרוב. עורך ומפיק בשיתוף עם איתי עקירב את ערבי "אומרים שירה", המתקיימים בבית טיכו בירושלים.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus