בין שני שמות

הכניסה למשכן היא ממזרח: ת'כלס אפוקליפטי ב-palestine וְאַבְזְרַיְיהוּ

לְאֵשֶׁת לוֹט אָסוּר לָשֵׂאת נֶשֶׁק בַּטֶּרְמִינָל

בַּפְּגִישׁוֹת וּבַפְּרִידוֹת יַבִּיטוּ הַפָּנִים אֶל מֵעֵבֶר

לַכָּתֵף

וְלֹא תִּהְיֶה בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.

בַּנְק פּוֹסְט לְאֻמִּי מִתְמוֹטֵט מוּלְךָ

בְּשַׁאֲגַת אֲרָיוֹת מֵאֹפֶק  לְאֹפֶק  בְּפָלַסְטִין

אַהֲבַת לְבִיאוֹת פּוֹרֶצֶת בְּמֵעַי

וְאֵין בּוּשָׁה לַמִּתְכַּסִּין.       

מחיריק לצירההעברית לא שלי. שמואלוף (צילום: מוטי קיקיון)

תהליך ההתבגרות כולל גם קפיצה לתוך המרחבים המתרחבים בין שכבות שונות של שפה. רגע מסוים שבו אתה מגלה שלשפה יש משמעויות שונות, שבו בזמן אתה מזהה את עצמך דרכן והן מזהות וקובעות את זהותך. אתה מכונן שפה, ושפה מכוננת אותך במובן היחידני והקולקטיבי. שמי נקבע על שם סבי מתתיהו שמואלוף. אבל כבר בגיל צעיר הלכתי עם הקיצור של מתי. איני זוכר מי קבע לי את הקיצור, האם זאת הבושה שחשתי בשמי, או שמא השם הקצר, שמבטל את צלצול הפעמונים שבשם העתיק.

יש הבדל ניכר בין המתתיהו התנ"כי לבין המתֵתְיהו העיראקי-בגדדי ממשפחת אמי. ההיגוי בדיאלקט הערבי הופך את השם מחיריק באות ת' הראשונה לצירה ומשנה לגמרי את היחס שלי לשפה. משפת אב, שקיבלתי בירושה מסבי הפרסי שהיגר ממשהד לישראל, עברתי לשפת האם שלי. ברגע שהכרתי את ההבדל בין שני השמות הללו, ידעתי שזהו הסוד שלי.

משפה לשפה

השפה נמצאת בתנועה מתמדת, אף פעם לא נעצרת בשום ספר חוקים או באקדמיה ללשון כלשהי. האזנה מתמדת לתהליכים המתבצעים בתוכה והבנת הסלנג שמטמיע את עצמו בתוך המילים שעוברות דרכנו מביאות לתובנות חדשות על החברתי, הקולקטיבי והצייגייסט בפלסטין.

השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית; היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו.

מצד אחד, אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני,  אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי. בספר השירה האחרון שלי "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים" (2010) התעקשתי להכניס רובדי שפה יהודית לתוך השירה, ובו בזמן להלחים אותם עם סלנג, יידיש...

סלנג שומע אותי

 אני שומע סלנג מתפצח מאדרפאקר (motherfucker)

וזה ברור וזה ממש וזה משובח וזה ווטאבר (whatever)

אבל השיניים הצהובות שלי נופלות מהחלומות לחלונות השבורים באנפלגאד (unplugged)

לא נהיה אחד שתיים או שלוש, כשאין נחמה בקמטי הספוקנוורד (spokenword)

זוכרת איך עלינו על החלליות שגנבנו מסוחרי הנוטינג, נוטינג אט הול (nothing noting at all)

לא זוכרת כלום, רק חרטות של מסטיק קשה שנדבק אנדר דה ברידג' (under the bridge)

ועכשיו מי מוצץ את מי מוצצת בוגדנית בפאקיו (fuck you)

מיכה שיטרית נכלא בג'ינגל (jingle) של חברת הביטוח איי-איי-ג'י (A.I.G)

רדיו בלה, בלה קנה את רדיו בלה בלה (Bla Bla Bla)

אל תבעטי בי – תבעטי בי – גאולה מסריחה מבולשיט (Bullshit)

מאמין לך אחרי שראיתי שההבטחה לא תיצור פתרון בוורד דוקומנט  (Word-Document)

אני שומע סלנג מתפצח פאדרפאקר (fatherfucker), סלנג שומע אותי...

מפואטית למלוכלכת

מקוממת אותי התשוקה ליצור שפה ארכאית וגבוהה שלא לצורך. מצחיק אותי מי שחושב שיש דרך אחת (טהורה) לכתוב שירה (לא מזוהמת). אין לי סנטימנטליות ביחס לעברית, להפך, אני מרגיש שהיא לא שלי, שהיא שפה שבה אני מתארח, אורח מהגר, פליט עובר ולא שב. " השירה היא גם סלנג, אך היא מצליחה להראות לנו גם את שמות השפות השונות המסתתרות בינינו. השירה לא מבקשת מאיתנו להיות עבדים לשפה הדינמית, היא רוצה שנקבע מתוך מצע ספרי שירה את השפה העדיפה לנו. מצד אחד אני שלם עם הצעידה של השפה לרבדים חדשים של משמעות שנכונה לתקופה. מצד שני אני מנסה בכתיבה שלי להמציא שפה. בפרוזה אני מקשיב לדמויות שלי ומעניק להן את היכולת להוביל אותי "

בשנת 2014 יראה אור ספר הפרוזה הראשון שלי ובו סיפורים קצרים. המעבר מכתיבת שירה חברתית ופוליטית לעלילות שינתה אצלי את השפה. פתאום יכולתי להתעסק ביחסים זוגיים בחופשיות ולעזוב שאלות ריאליסטיות וביוגרפיות. זה מביא אותי לשחק. למשל בסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו" יש מעין פקאצה אקדמאית שיכולה לבטא את עצמה בבהירות פואטית ומלוכלכת. הנחתי רסיס עלילה – מישהי שקוברת את עצמה – ומכאן והלאה יכולתי ללכת בין ההווה הסלנגי ובין שכבות נוספות בשפה. לייצר משהו שאינו קיים במציאות.

רגבי קברי היו רכים ושונים ממה שדמיינתי. זאת לא הייתה אדמת מדבר קשה. ההפך, היַבָּשָׁה הייתה מאוד אוורירית. היה לי קשה לעדור פנימה. הרגשתי מטופשת כאילו ניסיתי לדבר בשפה זרה, מבלי לדעת כיצד לבנות משפט ולהגות נכונה את המילים. ובכל זאת רציתי להצליח לדבר בשפת העפר הזאת. אבל אישה אקדמאית כמוני לא יכולה לקפוץ לתוך הרחם של הריטואל העתיק ולהיוולד כחלק אינטרגלי של אֶרֶק הנשים הניו–אייג'יות. אף על פי כן ביקשתי לשכוח לגמרי ולהיפטר מגרורות מערכת הכוח האוניברסיטאית שפשטו בתוכי. האמנתי כמו ילדה קטנה שפעולה פשוטה של כניסה ויציאה מתוך רגבי החפרפרת הקבר תוכל לשנות את הגורל המורבידי שנקבע לי.

מתוך הסיפור "הייתי קבורה כשנפגשנו", שנכלל בין מומלצי תחרות הסיפור הקצר של "הארץ".