בין הלחם לגבינה

השעה כבר היתה קרובה לשמונה, ובחנות היו עוד שני קונים. עקיבא חש עייפות רבה בכל גופו וביקש לגמור איתם ולסגור. הוא ניגש לפרוס מאתיים גרם גבינה צהובה בשביל הגברת קמינקא, שעמדה ושוחחה עם האדון גבריאל סלפ. הם שוחחו על הבן הצעיר של משפחת ברוייר, שנהרג בעמק הירדן. גברת קמינקא חזרה והזכירה איזה נער נהדר היה מאיר ברוייר, גם כישרוני וגם יפה, ואמרה שהמלחמה הזאת היא הנוראה, וכי הנורא מכל הוא שאין לראות את סופה. גבריאל סלפ הסכים איתה בכל, אבל העיר כי אין בידינו ברירה אלא להמשיך ולהילחם על פי הכלל "הקם להורגך – השכם להורגו". הוא אמר את הדברים האלה בתלותו את עיניו בעקיבא, שעמד לפני המאזניים ושקל את הגבינה, וכאילו ציפה מעבר לזגוגיות העבות של משקפיו לתמיכתו. עקיבא הנהן ואמר, "המוות הזה של מאיר, זה מזעזע, באמת", והניח את הגבינה העטופה בנייר פרגאמנט על השולחן. משקל הגבינה היה מאתיים ועשרים גרם והוא התלבט אם לזקוף את עשרים הגרם היתרים על חשבונה של גברת קמינקא. הוא החליט שלא לעשות זאת ושם על יד הגבינה צנצנת מיונז, חבילת חמאה, יוגורט, צנצנת ריבה וכיכר לחם קימל, ואחר כך הלך לתת לה זיתים שחורים. הוא לקח שקיק של ניילון וחשב אם לא טעה כשוויתר לה על עשרים הגרם היתרים. גבריאל סלפ הזכיר את חנן אבני ואת ברוך פרידמן, שנהרגו במלחמת השחרור, אבל הגברת קמינקא חזרה לדבר על מאיר ברוייר ועל הטרגדיה שנפלה בגורלם של הוריו. עקיבא גחן על החבית, שריח טוב וחריף של זיתים עלה מתוכה, שומע את הדברים שנאמרו, ולרגע גם ראה לנגד עיניו את מודעת האבל שפרסמו דיירי הבית עם שמו של מאיר ברוייר במרכזה, ולהרף עין תקפה אותו הרגשה של הקלה ושביעות רצון על שלא נעדר מהלווייתו. אבל מחוץ להרגשה החולפת הזאת לא התעוררה בו כל נימה, לא של צער ולא של כאב. דבר מה אחד טרד את דעתו, אלא שהוא לא ידע מהו. הוא שם את הזיתים על המאזניים, והגברת קמינקא אמרה, פונה גם אליו, כי זה ארבעה ימים אינה מסוגלת להסיח את דעתה ממותו של מאיר ברוייר ומן העובדה המחרידה שנהרג בטעות וללא צורך. עקיבא עקב אחרי מחט המאזניים וחש כעס על עצמו, שלא זקף את עשרים הגרם על חשבונה, שהרי אין הוא חייב לתת לה פרוסות גבינה במתנה. גבריאל סלפ העיר על דבריה ואמר, כי כל מי שנהרג במלחמה נהרג לצורך, וכי במלחמה אין להימנע מטעויות וממשגים. חוץ מזה, המשיך, ידוע שבארץ נהרגים יותר אנשים בתאונות דרכים מאשר בכל פעולות המלחמה. "כשחוטבים עצים – ניתזים שבבים", אמר לבסוף והסתכל בשביעות רצון עצמית בעקיבא ובגברת קמינקא, שמיששה את הלחם ומיעכה אותו באצבעותיה ואמרה שגם היא יודעת את זה, אלא שאין בכך כל נחמה. אחר כך פנתה את אל עקיבא ואמרה לו שלא תיקח את הלחם מפני שהוא ישן וגרוע. נימת דבריה, והאופן שבו דחפה מלפניה את כיכר הלחם, עוררו בו חוט של כעס, אבל הוא ריסן את עצמו ואמר לה שזהו הלחם שיש ולחם אחר אין. הגברת קמינקא התעקשה ושאלה אותו, למה זה במכולת שברחוב סירקין יש לחם אחר והרבה יותר טוב. הוא רצה להגיד לה שתלך לעזאזל ותקנה במכולת ההיא ושתניח לו, אבל הוא לא אמר דבר, אלא הכניס לה את המצרכים לסל, סיכם את החשבון ורשם את הסיכום במחברת. אחרי שיצאה אמר גבריאל סלפ, "ארץ אוכלת יושביה", ועקיבא הנהן בראשו, אם כי לא ידע למה היתה כוונתו.

יעקב שבתאי, פתיחה לסיפור "זיכרון דברים"

1.  הגבינה והמוות

בחוץ יש מלחמה. בפנים מוכרים גבינה, שוקלים. צריך להמשיך לנהל עסקים שעה שהמוות גובה בחוץ קורבנות. צריך למכור את הגבינה מן העבר הזה של המתרס, או לאכול אותה מן העבר השני. ובין לבין – יש לקיים דיבור, להפעיל איזה דיבור שיגשר בין שני העולמות. הסחר-מכר הקטן, הקמעונאי, של חנות מכולת, הופך ביד הרב-אמן של יעקב שבתאי לסחר-מכר לשוני, לתיווך על נושא שבעצם לא ניתן לומר עליו דבר מלבד אימה גדולה. לשון המאזניים של המכולת הופכת מטאפורה לתנועת מטוטלת בין הגבינה למוות, ומה שמדגיש אותה, מה שמוציא אותה החוצה כאימה טראגי-קומית ממש, הוא דווקא בחירתו המבריקה של המספר לא להביא את חילופי הדברים בדיבור ישיר אלא בדיבור עקיף.

הדיבור העקיף מאחה, מחבר בין גבינה למוות: גברת קמינקא אמרה שהמלחמה הזאת היא הנוראה, וכי הנורא מכל הוא שאין לראות את סופה; גבריאל סלפ הזכיר את חנן אבני ואת ברוך פרידמן, שנהרגו במלחמת השחרור, אבל הגברת קמינקא חזרה לדבר על מאיר ברוייר ועל הטרגדיה שנפלה בגורלם של הוריו. מילות ואותיות קישור הקטנות – ש... ו... כי... אבל... – מרפדות את הטקסט הזה, מתארות שווה בשווה את פעולות המוכר ואת חילופי הדברים של הקונים. הטון הסיכומי שבמעשה הזה מבליט את הנורא מכל – כל תוכן, ויהיה זה התוכן הנורא ביותר, עובר במסננת הרכה הזו שלהן, משטיח אותן, הופך אותן ל"מחית-מוות".

מדוע בוחר שבתאי לסכם את דבריהם של קמינקא וסלפ ועקיבא? משום השקר הנעוץ כבר בדיבור על המוות, בשעת החיים. הכל, בסופו של דבר, גם אי-הנחת, נאסף אל צד החיים, נדחק בין גבינה ללחם. המוות עצמו נשאר עקר, מיותם, לא נגיש, מחוץ לסיפור. כאשר אדם עומד מול מותו של מישהו, והופך אותו לשיחה, הוא מנסה, בכוח, לצרפו אל החולין הקטן הזה של חייו, כי אין לו דרך אחרת. ואת זה מבקש שבתאי להוציא החוצה, את האכזריות הקיומית הלא מודעת הזו, הטראגית הזו. מותו של ברוייר הוא שיחת מכולת. מוות הופך שיחה – זו קפיצה שהמספר אינו יכול להתעלם ממנה. כך, את מותו של ברוייר אי אפשר לדבר שלא במונחי גבינה, זיתים ונייר פרגאמנט. בסופו של יום, באותה מידה שבה גברת קמינקא מוחה על מותו של ברוייר – היא מוחה על הלחם הלא טרי. והנה, במחי מחאה, שוב עברנו אל צד החיים. עכשיו כל שנותר הוא לשלם ולצאת.

2. ארץ אוכלת יושביה.

ויש לכאורה דיבור ישיר אצל שבתאי. רגעים נדירים שבהם באה מחוות הדיבור האותנטית, שבתוך המרכאות. אלא שאם נתבונן במופעי הדיבור הללו נגלה כמה מרחק יש בינם לבין אותנטיות. המבוכה גדלה אף יותר: "הקם להורגך – השכם להורגו"; "כשחוטבים עצים – ניתזים שבבים"; "ארץ אוכלת יושביה", אומר גבריאל סלפ לאורך הסיפור, וכמו חותם בזה את מלמולה העקיף, הנבוך, של גברת קמינקא. גבריאל סלפ הוא זה שחורץ בלשון, זה שאינו ממלמל אותה למוות. אך מהן כל חריצות הלשון הללו אם לא ביטויים שחוקים ואמרות תפלות? אין בלשונו של גבריאל משהו שאינו שאול. לשונו יודעת לצטט לבד, מחז"ל מפתגם רוסי, מהמקרא. אין לו, לגביראל סלפ, את לשונו שלו. באינטואיציה חריפה מזקק כאן שבתאי עוד עובדה מצמררת ביחס למוות – לא כל מוות, אלא זה שבמלחמה. מוות שבמלחמה הוא המקום שבו הלשון מאבדת מפרטיותה – הופכת אוניברסאלית. המגע עם המוות הופך מגע המתווך בלאומי. אין לו לאדם גישה פרטית אל האבל שבמלחמה משום שהמוות מתווך בחוויה הלאומית. לשונו שואלת מן החוויה הזו, והיא מעצבת את תודעתו. כך, הוא יכול להגיד בנשימה אחת "הקם להורגך השכם להורגו" ו"ארץ אוכלת יושביה", ולא לחוש אפילו בסתירה שבדבריו. משהו בתודעתו מיטשטש, משהו במגע הראשוני עם זה מיטשטש, החברה, התרבות, המלחמה, נכנסות ברגל גסה בינו לבין הלשון, עומד לפנינו אדם, שלשונו לכאורה גבוהה, לכאורה מהוקצעת, אך אין בינו לבינה דבר. והנה לנו מבוכה שנייה.

3. מה הדבר, בעצם?

שבים לעקיבא. אל תנועת המטוטלת הגסה שבין הגבינה למוות. עקיבא אמון על התנועה בין פנים לחוץ. המוות מרחף במרחב הווקלי, המדובר, אבל הגבינה שמשקלה גבוה מדי, הזיתים על ריחם החריף – מפתים אותו כל הזמן לשוב אליהם. יש איזו מידתיות, שמתוכה צריך לפעול, יש נימוס בסיסי: ולהרף עין תקפה אותו הרגשה של הקלה ושביעות רצון על שלא נעדר מהלווייתו. אבל מחוץ להרגשה החולפת הזאת לא התעוררה בו כל נימה, לא של צער ולא של כאב.

דבר מה אחד טרד את דעתו, אלא שהוא לא ידע מהו. נדמה שבמשפט אחרון זה שבתאי מתקרב באופן המקסימלי אל מה שאי אפשר לדבר אליו. אלא שהתחושה העמומה העולה מתוך תודעתו המוטרדת של עקיבא יכולה להיות עשרים גרם הגבינה שהפסיד לקמינקא. כך או כך, אם יש דרך, בכלל, לגעת בזה – הרי היא כרוכה באי ידיעה של המגע עם זה.

"המוות הזה של מאיר, זה מזעזע, באמת", אומר עקיבא. שוב, במחווה חד פעמית, עילגת, של דיבור ישיר, ניתן פתאום להשתהות רגע על המוות המזעזע של מאיר. להבדיל מגבריאל, הלשון של עקיבא הולכת וגורעת מהבוהק שלה. היא הפוכה כמעט. הצירוף "זה מזעזע" מזעזע בעילגותו, ואם לא די בזה – בא ה"באמת" וחותם אותה בעליבות של ממש. אך כמה זה דווקא מעלה לרגע אל קדמת התודעה את האימה שבדבר. כן, מעלה, אך לא נעצר כאן. כי דחף החיים הקטנוני ממש טורף כל אפשרות למגע. אין באמת רצון. אין באמת יכולת. כי עקיבא אומר את זה, כן, אך בד בבד, באותה נשימה, מניחה ידו את הגבינה העטופה בנייר פרגאמנט על השולחן.