במעגל המכושף

העור

"אני רץ על הגשר והילדים אחרי..." – קשה לשכוח את הצמרמורת ואת התדהמה שתקפו אותי כשקראתי לראשונה את הפתיחה לשיר "יונתן" של יונה וולך. שום דבר לא הכין אותי לרגע הזה: השפה הפשוטה, הצלולה עד כאב, זו שאין בה בכלל מטפורות, שאין בה כניסה עמוקה לרגשות ושאין בה כל הדהוד תרבותי אחר – זה לא דומה בכלל לטון הכרוז החגיגי של זך ב"רגע אחד שקט בבקשה" או לקסם האלתרמני של "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – אלא הוא מציג דרמה של חלום בלהות, המתרחש כל כולו בזמן הווה, ממש עכשיו. קשה היה שלא לחוש את העור בוער. השיר היה כמו התלקחות של גפרור, הניצת ברגע אחד ומבעיר את כל הדף.

הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה!

זְמַן רַב לֹא בָּא בִּי הַחֵשֶׁק לִכְתֹּב. וּבְכָל זֹאת, כַּף הַיָּד מִתְעוֹרֶרֶת, מְחַפֶּשֶׂת בְּאֶצְבְּעוֹתֶיהָ אַחַר נֹסַּח מַחֲשָׁבָה לִצְלֹף אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלִּי נוֹבְחִים הַלַּיְלָה! מֵעֵבֶר לַמֵּצַח מִשְׂתָּרֵעַ יַעַר, בֵּין עֵצָיו נָעוֹת הַנְּמָלִים הַשְּׁחֹרוֹת הַמִּתְחַפְּרוֹת עָמֹק בִּבְדִידוּתָן. אָכֵן, מַה שֶּׁמִּסְתַּתֵּר בַּלַּיְלָה סוֹפוֹ לְהִזָנֶק עִם בֹּקֶר. הֵבַנְתִּי זֹאת בָּרֶגַע בּוֹ הֵצַצְתִּי לָרִאשׁוֹנָה בַּחֲרִיץ הַטַּבּוּר וּמָצָאתִי אֶת עַצְמִי מִסְתַּכֵּל עָלַי בַּחֲזָרָה. יֵשׁ מַשֶּׁהוּ קָסוּם בַּמִּלָּה 'טַבּוּר', הַמְּקַפֶּלֶת בְּתוֹכָהּ אֶת הַמִּלָּה 'טַמְבּוּר'. נִכְנַסְתִּי לַחֲנוּת וְלִטַּפְתִּי אֶת תַּלְתַלֵּי הַזַּבָּן שֶׁמֵּעֵבֶר לַדֶּלְפֵּק. צְבָעִים וְרֵיחוֹת, מַסְמְרֵי חֲלוּדָה, מַפְתְּחוֹת שִׁכְפּוּל וְנוּרוֹת הַחְלָפָה בָּהֲקוּ בָּאוֹר הַדָּלוּחַ שֶׁל הַחֲנוּת הָרֵיקָה. בְּקוֹל חוֹשֵׁשׁ דָּרַשְׁתִּי אֶת חוֹלֵץ הַפְּקָק הָאָרוּר, לַעֲקֹר אֶת הַנְּמָלָה הַמִּתְחַפֶּרֶת זֶּה כַּמָּה יָמִים! הוּא חִיֵּךְ וְהִתְפַּתְּחָה שִׂיחָה – כִּשְׁנֵי יְלָדִים חוֹפְנִים זֶה אֶת דִּמְיוֹנוֹ שֶׁל זֶה, הִרְעַפְנוּ שְׁרִיקוֹת אַהֲבָה חַשְׁקָנִיּוֹת לַחֲלַל הַ'טַמְבּוּר', אֲנָקוֹת וּנְשִׁיפוֹת! מַדְהִים עַד כַּמָּה נִתָּן לִפְרֹק בְּמִּלִּים מַשָּׂא כֹּה כָּבֵד שֶׁל רְגָשׁוֹת, שֶׁמִּתְרוֹקְנִים כְּפִיצוּצֵי-חָצָץ לְעֹמֶק הַגָּרוֹן. אֲנִי אוֹחֵז בַּגָּרוֹן וּמַרְגִּישׁ אֶת זִיפֵי עַצְמִי מִתְחַדְּדִים כְּחָתוּל קוֹפֵא, רֶגַע-לִפְנֵי זִנּוּקוֹ לְצַלַּחַת דָּגִים.

הזיעה   להימצא בין השורות. בן-משה (צילום: גדעון מרקוביץ)

הלשון היא תמיד הבובנאי הטוב ביותר שיש לי, אך גם זה שנכשל שוב ושוב. הוא מפעיל את הבובה המפוצלת הזאת שנקראת חיים, מעורר אותה לשוחח עם העולם ועם עצמה, כותב בשמה את השירים ולוחש לה שירי ערש לפני השינה – אך רק עיוור לא יראה את גרמי הידיים המבצבצות מתחת ללשון, את כתמי הזיעה ואת הסירחון שבמאמץ העבודה. ניסיתי פעם להחליף את הבובה, ונכשלתי. נפלתי לתוך הגמגום. כך נגזר עלי להביט משותק מאימה בבובנאי, שוב ושוב, מפטפט במלאכותיות את חיי.

הוי יקיר

בָּאוֹר הַמְעֻלָּף שֶׁל הַלַּיְלָה

כְּשֶׁהַגּוּף

נָמוֹג אֶל תּוֹךְ הַבָּשָׂר

נִפְרָצוֹת מִתּוֹכֵנוּ אוֹתִיּוֹת

וּרְוָחִים נִקְלָעִים אֶל תּוֹךְ הַשִּׁיר.

בִּזְהִירוּת, עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

מִתְהַלֵּךְ הַשֶּׁקֶט בֵּינֵינוּ

לְבֵין עַצְמֵנוּ.

הגוף

התחלתי ככותב שירה כי אהבתי את הרווחים בין השורות; הן שימשו לי מקפצה מרעיון לרעיון. עד שלמדתי עד כמה נעים להימצא דווקא בין השורות, עמוק בתוך הרווחים, ולא על הדף עצמו. כתבתי שירים, אבל הם היו רק צללים של שירים. השיר האמיתי נכתב בתוך הגוף. לכן התחלתי לכתוב מהר, בגלוי ולרוחב, שלא להותיר את עצמי מחוץ לשיר. להזרים, דרך תחביר שורות הפרוזה, שפע של מקצבים מוזיקליים. השירה בפרוזה היא הניסיון שלי לוותר על הדממה, לוותר על הדיאלוג עם הקורא, עם עצמי, לא להותיר אוויר לנשימה. אולי אז אצליח לשבור את צללי השפה ולהבריח את עצמי לתוך זירת הדף.

השן

כחלק מהמאבק עם הדף, קשה לי עם הטון הקפוא, המחושב יתר על המידה, הדידקטי והמנומס שנמצא לפעמים בספרות. אני אוהב לקרוא יצירות שנכתבו בלי חיתול, בעירום מלא – מה שיוצא, יוצא – לעמוד באמצע הרחוב ולהרים את השמלה. הלשון היא יצור חי, עיקש ורועד, וכמו חרק-לילה, היא אף פעם לא מפסיקה לעופף סביב אור המנורה. מי שעוצר את המעוף הזה מצניח את היצירה הספרותית שלו בבת אחת לרצפה, וחבל. הסיפור או השיר צריכים להמשיך לעופף, כל הזמן לעופף, במעגל כפייתי ומכושף, ולו כדי להזיז את קירות הבית ולהרחיב את אור המנורה. לאחרונה, למשל, סיימתי טיפול שיניים והבנתי שעשיתי טעות גדולה. הייתי צריך להשאיר חור קטן, שדרכו יכלה היתה הלשון להציץ אל העולם. " הלשון היא תמיד הבובנאי הטוב ביותר שיש לי, אך גם זה שנכשל שוב ושוב. הוא מפעיל את הבובה המפוצלת הזאת שנקראת חיים, מעורר אותה לשוחח עם העולם ועם עצמה, כותב בשמה את השירים ולוחש לה שירי ערש לפני השינה – אך רק עיוור לא יראה את גרמי הידיים המבצבצות מתחת ללשון, את כתמי הזיעה והסירחון שבמאמץ העבודה "

אחרי שהתייתמתי מעצמי, נעשיתי רעב

הִתְחַלְתִּי לִשְׁמֹעַ מוּסִיקָה עֲרָבִית, שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים

עִירָאק, מַה צָּרִיךְ יוֹתֵר?

רָקַדְתִּי בַּחֶדֶר, קִפַּלְתִּי אֶת הַבְּהוֹנוֹת

וְעָשִׂיתִי 'שִׁיק' בְּכָל פַּעַם שֶׁהוֹפִיעַ הַתֹּף.

בַּשִּׁיר הַשְּׁמִינִי הִתְקַשְּׁרוּ מֵהַדֹּאַר לְבָרֵר הֵיכָן אֲנִי גָּר.

בַּשִּׁיר הָעֲשִׂירִי לֹא הָיוּ יוֹתֵר טֶלֶפוֹנִים, הִמְשַׁכְתִּי לִצְחֹק.

הַמּוּסִיקָה פָּסְקָה וְהָאֲוִיר עָמַד דָּחוּס בְּתוֹךְ הַחֶדֶר.

נִסִּיתִי לְהַפְשִׁיט אֶת עַצְמִי, לְהַגִּיעַ עִם כַּפּוֹת הַיָּדַיִם לָרִצְפָּה,

עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶּׁיָּכֹלְתִּי כְּדֵי לִשְׁבֹּר דְּבָרִים

וְלַהֲפֹךְ אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר.

כְּשֶׁאַתָּה לְבַד, אֲפִלּוּ כּוֹס מַיִם הוֹפֶכֶת לְעוּגִיַּת מַזָּל.