בלי הודעה מוקדמת

קָשָה כְּתִּיבַת שִירָה כִּקְרִיעַת

הַנֶּפֶש

כְּזִוּוּגוֹ שֶל אָדָם.

כְּיָם.

בְּאַחַת יִתְעַבֵּר שִיר

וּבְאַחַת יִדַּם.

קָשָה בְּקִיעַת הַלֵּב, אוֹקְיָינוּס הַתּוֹדָעָה הַלָּבָן

גַּם אִם יֵחָצֶה בַּמַטֶּה

כַּנֶּד לֹא יַעֲמִידָם

וְכָל חֲלוֹמוֹת תְּמוּנוֹת חֲשָקִים טוֹבְעִים בִּמְצוּלוֹת

חֶזְיוֹנוֹת שִגְיוֹנוֹת חִידוֹת וחֻקִּים

שֶעָמַלְתָּ בָּם.

לָכֵן בְּנִי, לֶך אֶל הַשָּקֵד,

 מִמֶּנּוּ לְמַד סוֹד פְּרִיחַת הַפִּתְאֹם, 

וְכָל צִירִים שֶל עַצְבוּת מִמְּךָ יֵלְכוּ

וְאים

כתיבת שירהכאילו השיר חכם ממך, יודע את שמעבר. כהן (פלאש90)

עד השנים האחרונות כתיבת שירים לא היתה נחווית מבחינתי כ"קשה". נהפוך הוא; אפילו אם הזמנים/החוויות שחוללו את השיר היו קשים, ואפילו קשים מאוד, הכתיבה היתה באה כמעט מאליה, ובאופן הופכי לפעמים: ברגעים קשים היה השיר יכול ללטף ולנחם, וברגעים של אושר יכולתי להיקלע להפלגה למחוזות רחוקים מאוד מן הטוב והבטוח. כאילו השיר חכם ממך, יודע את שמעבר.

עמדה הסליחה

כִּבְדַת לָשׁוֹן עָמְדָה הַסְּלִיחָה

עַל סַף הַפּה

הָיוּ הָרַחֲמִים עַל הַמִּרְפֶּסֶת, מִתְדַּפְּקִים

הָאַהֲבָה הִתְלַטְּפָה בַּחֶדֶר

אֲבָל הַדִּין טִפֵּס בַּחַלּוֹן

  כְּגַנָּב

וּמִן הָרֶכֶב הַלָּבָן, לְיַד הַבַּיִת, יָצְאוּ שְׁלוֹשָׁה:

הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא

וְעִמָּם הַבְּשׂוֹרָה

*

הַגָּדוֹל בַּדֶּלֶת מְבוּכַת-צִלּוֹ הֵטִיל

הַגִּבּוֹר שָׁלַח יָדוֹ מִן הַיָּדִית, וְנִתְרַחֵק

הַנּוֹרָא לְבַדּוֹ נִגַּש

      (שָׁלוֹשׁ נְקִישׁוֹת)

*

בְּאַחַת יִמַּך הַמְּקָרֶה

בְּאַחַת תִּשַּׁח הָרוּחַ

בְּאַחַת יְהֵא הֶעָנָן פּוֹרֵחַ

   וְהַחֲלוֹם יָעוּף

*

הַחֶדֶר הַפְּנִימִי יִוָּתֵר

     כְּשֶׁהָיָה

   אוֹ שֶׁלֹּא

הַדִּין בְּכֻרְסָאוֹת יִתְרַוֵּחַ

     יָרִים כּוֹסִית

הָרַחֲמִים יִמַּסּוּ כִּשְׁלוּלִית שֶֹל תְּכֶלֶת

הָאַהֲבָה עַל בְּהוֹנוֹת תֵּלֵך

הַסְּלִיחָה לֹא תַעֲבֹר שׁוּב אֶת הַסַּף

סידור שירה " משך עשור זרמו השירים. ואז יבש המעיין. שנתיים לא כתבתי שורה. היו באות אליי שורות (כמו אז, בצעירותי, במהלך שבתות שבהן הייתי מנסה לזכרן על פה ולא יכול לשחזר את השיר עם יציאת השבת, עד שאימנתי עצמי להרפות, להניח להן לעופף בעולם. לפעמים הייתי מוצא אותן אחר כך בשירים של אחרים) ולא ניסיתי לאלצן להיכתב. היו רגעים שחשבתי שזה לא יקרה יותר. ואני מוכרח עכשיו להתוודות: יש בזה גם משהו משחרר. ואז זה בא. בלי הודעה מוקדמת, כשאני עם תלמידיי לכתיבה, פתאום היא באה. השורה הראשונה, הפלאית, הלא שלי "

לא ידעתי שאהיה משורר. בכלל לא רציתי בכך. עוד מילדות נמשכתי לדמויותיהם של מגלי עולם, מנהיגים, מהפכנים מפורסמים. כשהייתי נער היה ברור לי שאהיה סופר. לשם כיוונתי את עצמי. הסיפורים הראשונים שכתבתי היו כאלה סוריאליסטיים, אלגוריים. תמיד קראתי לאט. הרבה ולאט לאט. כמו מה שנכתב בספרים העתיקים בהלכות תפילה:"שישמיע לאוזניו מה שפיו מדבר". הייתי מגלגל בפי את המילים ואת טעמן, חוזר על שורות קשות או נימוחות במיוחד.

השירה התעברה בי כמה שנים ובבת אחת פרצה. במהלך ה"היריון" כושפתי בלרמונטוב ובוויטמן. אחר כך בשירי הגיליון הראשון של "משיב הרוח", אי אז בראשית תשרי תשנ"ה, בירכתי ספריית "אור עציון", ישיבת ההסדר שבה למדתי. באותו לילה נכתבו השירים הראשונים, במקומי הקבוע בבית המדרש, שני מטרים מארון הקודש.

משך עשור זרמו השירים. ואז יבש המעיין. שנתיים לא כתבתי שורה. היו באות אליי שורות (כמו אז, בצעירותי, במהלך שבתות שבהן הייתי מנסה לזוכרן על פה, ולא יכול לשחזר השיר עם יציאת השבת, עד שאימנתי עצמי להרפות, להניח להן לעופף בעולם. לפעמים הייתי מוצא אותן אחר כך בשירים של אחרים) ולא ניסיתי לאלצן להיכתב. היו רגעים שחשבתי שזה לא יקרה יותר. ואני מוכרח עכשיו להתוודות: יש בזה גם משהו משחרר. ואז זה בא. בלי הודעה מוקדמת, כשאני עם תלמידיי לכתיבה (ובכמה התגברות אימנתי את עצמי כל השנים שלא לכתוב בעת שאני מנחה אחרים). פתאום היא באה, השורה הראשונה, הפלאית, הלא שלי:

עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַהֲבָנָה עִם הָאוֹר

ומיד אחריה באו בנות אחיות, וכמו פעם, כשלא ידעתי מה נכתב והולך שם, בעט האדום על הדף הלבן.

ארבעה פרגמנטים, שירים קטנים כמו משומקום. אם הייתי שולט בכתיבה הזאת, אם הייתי מנסה לכתוב את זה "בעצמי", הייתי מקלקל את זה. בטח את הפעימה הרביעית.

אחרי זמן מה ראיתי שהם קשורים יחדיו. הם פותחים את הספר החדש כך:

וגם הלב  (שיר בארבע פעימות)

1

 עַד שֶׁהִגַּעְנוּ לַהֲבָנָה עִם הָאוֹר

מִלְחָמָה חֲדָשָׁה בָּאָה.

וּבִתִּי מִתְיַפָּה מִיּוֹם לְיוֹם.

וּבַלֵּילוֹת רַבִּים הָעֲטַלֵּפִים.

וְאֵין בֵּינִי לְבֵינֵךְ אֶלָּא

כִּמְלוֹא נִימָה

2

 יֶשְׁנָם יָמִים בָּהֶם תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ

בְּשׁוּל־שׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ.

יְלָדֶיךָ זָרִים. אֵשֶׁת־חֵיקְךָ נָכְרִיָּה.

גַּם הַצְּבָעִים שֶׁמִּבַּחוּץ מְטַשְׁטְשִׁים אָפֹר.

לְרַגְלֶיךָ אֵין כּוֹחַ לָשֵׂאת אֶת עַצְמָן.

פִּתְאוֹם פְּרִיחַת שָׁקֵד לְבַנְבַּנָּה

מַנֶּצֶת בְּפִנְימְךָ, בְּבַת־אַחַת

אֶת כָּל הַצִּפֳּרִים

3

גַם הַלֵּב, הַמִּתְאַגְרֵף כָּאֶבֶן

פָּרִיךְ יִהְיֶה כְּמוֹ חַוָּאר

כְּשֶׁאֶצְבָּעוֹת עֲדִינוֹת יָלוּשׁוּ בּוֹ

כִּבְמַעֲשֶׂה כְּרוּבִים

חֲדָרִים וַעֲלִיּוֹת

4

וּבְלָפְתִי אוֹתָךְ

יָדַעְתִּי:

מֵאֲחוֹרֵי שָׁדֵךְ

לִבֵּךְ

הַנֶּהֱדָר יוֹתֵר

מחסום שירה

אופן החוויה שלי, מאז שאני יודע את עצמי, היא של עין אחת מבטת פנימה, ועין אחת החוצה. עיניים קרועות לרווחה אל העולם ואל התוך, מעורבות מאוד – ברשות היחיד וברשות הרבים. מאז ילדותי שבשומרון מהלכת עליי השפה הערבית קסמים. משהו שאני יודע שהוא גם הוא חלק ממני, שאיפשהו נמסך אצלי בדם (חלק מייחוסינו המשפחתי מגיע ככלהנראה למגורשי ספרד).

בשנים המוקדמות של היסודי ביישוב אלקנה ההולך ונבנה זכינו ללמוד יסודות של שפה ותרבות ערבית מהמורה הגדול עלי יחיא מכפר קרע (מי שהקים יחד עם שולמית קצנלסון את "אולפן עקיבא", להורות ערבית לעברים ועברית לערבים). בעת מלמת לבנון השנייה נקראנו, כמילואימניקים, לאייש את גזרת ג'נין במקום יחידה סדירה שהוקפצה לצפון. בעודי במשמרת באחד המחסומים, נופלות עיניי על ידיעה בעיתון כי בין המינויים החדשים במשרד החוץ מתמנה עלי יחיא לשגריר ישראל באתונה. העט והדף, ציוד הכוננות האמיתי שלי, נשלפו ממקומם ונכתבה הפואמה הבאה, ללמדני כמה עמוק התנחלה אצלי הערבית וכמה רחוק יכולה ברכת האהבה והשלום של "יברכך ה' וישמרך" – מן השירים העבריים הפלאיים של כל העידנים, שאני, ככהן עברי, זוכה לשאת – לילך ולהגיע.

פּוֹרֵץ הַמַּחְסוֹמִים

לעלי יחיא, מורי מני-אז

עם מינויו לשגריר ישראל באתונה

בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ, לְמַרְגְּלוֹת הַגִּלְבֹּעַ

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי לְבוּשׁ-זַיִת וְעַל-כָּרְחִי

נֶאֱסָף אֶל שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה

(מַעֲבַר הַגְּבוּל גָ'לָמֶה, פַּעַם מַחְסוֹם, פַּעַם

דֶּרֶךְ עוֹלָה מֵעֵמֶק עֲפוּלָה אֶל עֵמֶק דּוֹתָן

וְאֶל דֶּרֶךְ הָהָר וְהָאָבוֹת)

בְּשָׁעָה זוֹ אֲנִי חוֹשֵׁב עָלֶיךָ עַלִי יִחְיָא

אֵיךְ בָּאתָ וְכָל כֻּלְּךָ הַחַם הַכְּרַסְתָּנִי מְגַלְגֵּל אֵלֵינוּ

יַלְדֵי-מִתְנַחֲלִים קְטַנִּים בְּנֵי שַׂבְּעָה וְתָ'מָנִיָה בְּאֶרֶץ הַשּׁוֹמְרוֹן הַמִּתְעוֹרֵר

אֶת הַגְּרוֹנִיּוֹת הַמְרַקְּדוֹת

שֶׁל שְׂפַת הַדַֿאד.

בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ שָׁבִים בְּנֵי עַמְּךָ, עַלִי, עַם שֶׁבַּשָּׂדוֹת

וַאֲנִי עוֹמֵד לָהֶם מֵעַל לָרֹאשׁ, בְּכָל הַבִּדּוּקִים

וְהַגְּרוֹנִיּוֹת הָהֵן שֶׁבָּאוּ אָז לְפִיּוֹתֵינוּ הַזְּעִירִים

שָׁבוֹת וּמְחַפְּשׂוֹת לָשׁוֹן.

בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ הַכֹּל כִּמְעַט וְאֶפְשָׁרִי

כְּשֶׁלִּבִּי שָׁר עַרְבִית וְיוֹצֵא אֶל הָאִשָּׁה

שֶׁבְּצָלֶיהָ הִתְפַּזְּרוּ מִתּוֹךְ הַשַּׂק לְכָל הָעֲבָרִים

וְאֵיךְ בַּשֶּׁקֶט הַגֵּאֶה הַזֶּה שֶׁלָּהּ הִיא מְלַקֶּטֶת וּמְלַחֶשֶׁת

אֶחָד מִן הַשִּׁירִים

שֶׁלִּמַּדְתָּ אוֹתָנוּ עַלִי יִחְיָא מִכַּפְר קַרַע בְּאֶלְקָנָה הַבְּתוּלָה הַנִּבְנֵית

[וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁשָּׁרָשִׁים לְךָ וְלִכְפָרְךָ בְּגִבְעוֹתֵינוּ

שֶׁתֵּל-אָבוֹת שֶׁלְּךָ שֶׁנֶּעֱזַב בְּאֶחָד יוֹם-אֶל-גֻ'מְעָה לִפְנֵי

מִיתֵן שְׂנִין (מָצְאוּ בַּתֵּל סִיר בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת עָזוּב עַל פֶּחָמִים)

סָמוּךְ וְנִרְאֶה מֵאֶצְלֵנוּ]

בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ עַלִי יִחְיָא

נוֹשֵׂא בְּדֶגֶל הַטַּלִּית

בִּמְרוֹמֵי מוֹשַׁב אֵלֵי יָוָן שֶׁבָּאַקְרוֹפּוֹלִיס

וְאֵיךְ בְּנֶפֶשׁ-עַרְבִי-הוֹמִיָּה מְאַחֶה אֶצְלִי אֶת כָּל הַחֲתָכִים

בַּנֶּפֶשׁ הָאַחַת

כָּאן בַּמַּחְסוֹמִים יוֹרֵד עַכְשָׁו הַשֶּׁקֶט

וְרַק זְהַב-קְלִפּוֹת-הַבְּצָלִים-שֶׁנֶּאֶסְפוּ עוֹד מְגַלְגֵּל רֵיחַ

הַשִּׁיר הַהוּא וְרֵיחַ

מְבוּכַת הָאִשָּׁה וְהַחַיָּל שֶׁמֵּעָלֶיהָ

(הוּא אֲנִי)

וְאָנָא מֻשְׁתָּאק-לַכְּ יָא סִיד עַלִי

בְּשָׁעָה מְדֻמְדֶּמֶת זוֹ, לְמַרְגְּלוֹת הַגִּלְבֹּעַ

עוֹד מְעַט יִפֹּל הַיּוֹם עַל חַרְבּוֹ

וְעֶרֶב כָּחֹל-קוֹבַּלְטִי יַעֲלֶה

מִבְּלִי יָרֵחַ.

מִגֶּ'נִין הַיָּפָה וּבְנוֹתֶיהָ שׁוּב יִסְתַּלְסֵל הַשָּׁמַיְמָה

הָאַלְלַהֻ אַכְּבַּר בַּמָּקָאם הַמֻּפְלָא

וַאֲנִי אֲשַׁלַּח אֶצְבְּעוֹת כֹּהֵן עִבְרִי

אֶל אֲהוּבַי שֶׁבֶּהָרִים

וְגַם אֵלֶיךָ