אורלי סיטי
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
18.5.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

אורלי סיטי

חוויית הקיום של אורלי קסטל-בלום, גם זו הלשונית, נדה בין גבולות החרדה והצחוק ויוצרת מציאות מקבילה, חתרנית, שעיקרה "יד שנייה": אין מקור. ואם לדייק – ההעתק הוא המקור. עינת יקיר על לשון ההעתק והמקור

במוקד זירת ההתרחשות הספרותית הקסטל-בלומית עומדת הלשון, כמרחב הראשוני האולטימטיבי. קסטל-בלום משתמשת בה באופן מתוחכם כדי להנגיש בין שתי רמות: זו ה"מקורית" ה"אותנטית" – הפסיכולוגית-פילוסופית, הטוענת טיעונים וחותרת לעומק, וזו ה"חקיינית", ה"משומשת": לשון קלישאתית, מחוספסת, מלאכותית, רוויה בז'רגון פרסומי או במשלב נמוך.

 

מחד מייצרת השפה קישורים, הסברים, עומק, ומנגד מתנהלת כשדה ריק של הצטברות מילולית, של דיבורים בנאליים, שטוחים, סטריאוטיפיים, "טרנדיים", כמוצר משומש, המוני, שחוק ובר-החלפה של חברה קפיטליסטית, שערכה היחיד הוא ערך השוק.

 

lshvnvt_rdyqlym_khvpshyym כך למשל, בסיפור "משרוקיות", הפותח את הקובץ "רדיקלים חופשיים", שהוא סאטירה בוטה על המצב הישראלי, מתואר מחסור תמוה ומעורר חשד במשרוקיות חירום. הסיפור פותח בז'רגון סלנגי: כמה קטנה ישראל! כמה זעירה היא! ... חכמה ישראל. מאוד. מחזיקה פצצה, מחזיקה הרבה פצצות... כמה זעירה ככה ענקית. אלא שבהמשכה של אותה פסקה משתנה המשלב, והשפה הופכת ארכאית: אין השלטונות מפרסמין דבר המחסן, סיבות קיומו, ומותירין אותו נסתר מעין הציבור. בהמשך משתנה המשלב הלשוני בפעם השלישית, והופך למעין דיווח עיתונאי: למותר לציין שבמפעל עובדים פועלים סודיים", או "מדוח סודי שהונח על שולחנו של ראש הממשלה עולה כי...

 

אמירות שיש להן ממד "בר תוקף", משולבות אל הבדיון בדרך המפרקת ומר?קנת אותן ממטענן ה"מציאותי" כבד המשקל. הקורא נד ממשלב לשוני אחד לאחר, תוך שהוא מטולטל מן המעברים החדים. כך הופך הסיפור כולו לתיאור הנע בין הממשי לייצוגי; בין הצורך לדווח מציאות כפשוטה לבין חוסר היכולת שבבסיס רצון זה. התופעות המתוארות כממד מייצג של המציאות נהיות בה בעת בלתי מוחשיות ובלתי נגישות.

 

מעשה זה של קסטל-בלום בלשון יוצר מציאות מקבילה, חתרנית, שעיקרה "יד שנייה": אין מקור. ואם לדייק – ההעתק הוא המקור. ומתוך התווך הזה נולד השדר החתרני. לשם יצירת החתרנות הביקורתית פונה המספרת לכאורה אל הצרכים הבסיסיים, המיידיים, של הקורא המודרני, באמצעות התוויות המוניות, קיטש, קלישאה, מושאים סנטימנטאליים, ועוד. אלא שאט-אט נגלית דרך זו כטכניקה שמהותה לרוקן ולרדד את הנפח הניתן לכל אלה אל פני השטח. העמדה הנהנתנית שהקורא "פּוּנק" בה הופכת לו לרועץ – היא סוטרת לו בפניו.

lshvnvt_vrly_qstl

בדומה ללשון, גם גבולות הסיפור אינם ברורים: מעמד האירועים בטקסט נד בין מציאות לפנטזיה; ההירארכיות המסורתיות מכונסות אל מרחב אחד ומאבדות ממעמדן ומכוחן; ההנחה לגבי קיומו של האני נפרמת ונתונה לעיצוב מבחוץ, כמו גם מעמדם של הטקסטים כתחום אישי או ציבורי. זוהי טריפה של כל הקטגוריות, הקורסות אל תוך עצמן. לבסוף, הקורא מוצא עצמו במצב של אובדן חושים והכרה, ונפתח, אולי, ובעל כורחו, אל אפשרות של שאלה מחדש לגבי הקטגוריות הללו ולגבי העמדות התרבותיות-מוסריות שלו.

 

במובן זה, גם הדגמים המופתיים של הספרות והכתבים הקנוניים אינם אלא אובייקט למִחזוּר ולבחינה מחדש, לרוב אירונית. במילים אחרות – לא שם תימצא התשובה, להפך: תחת הסובייקט הספרותי האידיאלי-מיתי שכוננה ה"תרבות" מעמידה קסטל-בלום סובייקט "תרבותי" אחר, שהוא חסר-אונים ונתון במציאות כאוטית, קרנבלית, כיסוד משמעותי לא פחות של הקיום.

 

חוויית הקיום של קסטל-בלום, גם זו הלשונית, נדה בין גבולות החרדה והצחוק, וסופה שהיא הופכת את המסכה: הדמות, על לשונה, ניצבת כל העת מול הפרסונה שלה עצמה, וזו הדרך היחידה הנתונה לה כדי לגבש את זהותה "האותנטית", אם יש כזו. כך, הכוח היחיד הנתון בידה, כמו ביד הקורא, הוא בעצם כוחו של הספק. ואולי-אולי גם של הפיכחון.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus