"אני אומר אותו חינם"

אל"ף: (פונה ליוצר) אתה חושב שמישהו יקנה את זה?

יוצר

אל"ף: זה דיאלוג... על מה הוא מדבר בכלל?

יוצר: על סמנטיקה.

אל"ף: מה זה, מסטיק דיאטתי?!

יוצר: סמנטיקה – ענף בבלשנות שעניינו חקר משמעות השפה ולעתים גם מערכות-תקשורת סמליות אחרות.

אל"ף: תגיד עוד פעם, לאט.

יוצר: (דידקטי) סמנטיקה – ענף בבלשנות שעניינו חקר משמעות השפה ולעתים גם מערכות-תקשורת סמליות אחרות. עזוב "מערכות-תקשורת סמליות אחרות". ענף בבלשנות שעניינו חקר משמעות השפה. עזוב "ענף בבלשנות", חקר... אתה יודע מה – משמעות השפה!

(שקט)

יוסף אל דרור, מתוך המחזה "המובן מאליו", 1996

1.
יוצר יושב על במה ומציע למכירה קטעי מחזות, תסריט, מונולוגים, דיאלוגים, לכל המרבה במחיר: "למכירה דיאלוג אסוציאטיבי עם חוט שידרה מפלדת אל-חלד, מתוך תסריט על אהבה, שעוסק בהענקת המשמעות על ידי עיקור ממשמעות. נשמע אקדמי, אבל למעשה, כרגיל, זה הכל בשביל להצחיק. חמש-מאות דולר!".

בשלב ראשון – השפה פוגשת את ייעודה הכלכלי, או ליתר דיוק: מתנגשת עם ייעודה הכלכלי, במיוחד לאור כתיבתו של יוצר זה, שכל עניינו סמנטיקה, גבולות האבסורד, רגעי המעבר הלשוניים שבהם השפה מאבדת את משמעותה, הרגעים שבהם יד אחת מעניקה משמעות והשנייה מעקרת אותה. הלשון של היוצר היא א-פרגמטית במובהק. לחבר את מעשהו הזה, הא-פרגמטי, החתרני כל הזמן, האירוני, הציני (בלשונה של הבחורה המצטרפת למחזה מאוחר יותר), אל הקוטב המתומחר, הוא רגע – חוזר ונשנה – שבו הופך האבסורד לפארסה ממש, שכן ברגע הזה מובאים במלוא עוזם שני צידיו המנוגדים של המגנט.

הקפיצה שמייצר היוצר בעצמו, שוב ושוב, בין המטאפורי לפרגמטי, מתוך רצונו למכור, היא רגע מצחיק מאין כמוהו, שבו גם היוצר עצמו, מתוך קטנוניות אנושית (הרצון העז להשתכר, להתקיים, לשרוד), הופך קורבן למלכודת הלשונית שהוא יצר. לפחות לכאורה, יצירה ניתנת לתמחור – השפה עצמה לא. אלא שהשפה של היוצר חותרת כאן תחת מעשה היצירה, בה בשעה שהיא בוראת אותה. ניסיונו הנואש לתמחר את היצירה מוחק ברגע הזה את החומר הנוגד המרכיב אותה. הלשון הפרגמטית בוקעת לפתע מגרונו, קוראת, מכריזה "למכירה", מתמחרת, מנסה לטפס בציפורניים גסות על הקיר החלקלק של הלשון.

***

בי"ת: (ליוצר) אני חושב שאנחנו מחפשים משהו יותר קונקרטי, משהו מועד להבנה, בלי להעליב. מה שאתה עושה יש לזה פיל יותר תיאורטי, אנשים זה לא... טוב, אז ביי.

[...]

יוצר: פיל?

בי"ת: כן.

יוצר: מה זה פיל?

בי"ת: רגש, הרגשה.

יוצר: בעברית?

בי"ת: באנגלית.

יוצר: אתה אנגלי?

בי"ת: לא, זה מושאל מאנגלית.

יוצר: מושאל באיזה תנאים?

בי"ת: (לא מבין) איך??

יוצר: באיזה תנאים המושג מושאל, מה אתה צריך לתת תמורת השימוש.

בי"ת: שום דבר. אני אומר אותו חינם.

יוצר: אתה באמת מאמין בזה?

בי"ת: כן.

יוצר: טוב, שלום

2.
בשלב ראשון – השפה פוגשת את ייעודה הכלכלי. בשלב שני – השפה מכלכלת. השפה עצמה כמו התפכחה. "באיזה תנאים המושג מושאל, מה אתה צריך לתת תמורת השימוש", שואל היוצר את בי"ת, שמשתמש ב"חינם", באוטומטיות, במושג המושאל "פיל" (FEEL) – הרגשה. השפה היא סחר-מכר, אומר היוצר. אתה סוחר לא רק ביחידות טקסט שלמות, אתה סוחר בתוך היחידות עצמן, במילים. כאן לדוגמה, המעבר הרך לכאורה, הנזיל לכאורה, הלא-מודע בעצם, מעברית לאנגלית, מואר מחדש כמעבר בלתי-אוטומטי שיש לו מחיר. היחס האוטומטי אל השפה, אל כלכלתה הפנימית, הוא נאיבי.

בי"ת התם אינו מודע לסחר החליפין הלשוני-תרבותי-פוליטי שהוא מקיים באומרו "פיל יותר תיאורטי", והיוצר מאיר לו על כך עד למבוי הסתום שהוא חש בהבנתו של זה. השפה איננה תחום חוץ-קונטקסטואלי, קרי עיסוק עקר בסמנטיקה ומערכות-תקשורת. ההתעקשות הסתומה על הנתק, על עמידה נפרדת של השפה, על בידודה כאובייקט עצמאי, מייצר אינסוף מצבי אבסורד. יחס כזה אליה הוא יחס פרודי, המגלה את עירומה הערום, השקרי, הבלתי אפשרי בעצם. לא ניתן לומר פיל מבלי לשלם מחיר, לא ניתן להיכנס אל השפה מבלי להיכנס אל הטלאי. השפה אינה טהורה, השפה מסתאבת במערך התרבותי-פוליטי שבתוכו היא יושבת:

אזרח: [...] עכשיו... שלום.

אל"ף: באיזה מובן?

אזרח: במובן הרגיל.

בי"ת: הוא צחק.

אזרח: (מחייך) זה בסדר.

יוצר: קלטת איך הוא הצמיד את שני המובנים של המילה שלום ויצר אי-בהירות שיש לה משמעות שלישית?

אזרח: אה... לא.

מהו מובנה הרגיל של המילה "שלום"? האם יש מובן כזה? האין המילה "שלום" תוצר של המרחב הפועם, הנודד תמיד, המשתנה, שבתוכו היא יושבת? האין אנו יוצרים תמיד, באומרנו את המילה "שלום", את אי-הבהירות שיש לה משמעות שלישית?

אי-הבהירות, אומר אל-דרור במחזה המבריק הזה, הוא ממהותה של השפה, אך אי היכולת לחיות בזה, החתירה המתמדת אל ההבהרה, אל המשמעות האחת, היא מטבעו של אדם, נאיבי או מודע. אלא שזה עומד כנגד האינטרס בדיבור שהוא מלוכלך תמיד, מסואב תמיד. החיבור אל אפיק פרגמטי, בבחינת כלכלת המשמעות, הוא הרגע שבו מצטלל בצרימה גסה הקוטב הרדוקטיבי שלה:

יוצר: (דידקטי) סמנטיקה – ענף בבלשנות שעניינו חקר משמעות השפה ולעתים גם מערכות-תקשורת סמליות אחרות. עזוב "מערכות-תקשורת סמליות אחרות". ענף בבלשנות שעניינו חקר משמעות השפה. עזוב "ענף בבלשנות", חקר... אתה יודע מה – משמעות השפה!

(שקט)

היוצר, כדי להסביר, מחסיר עוד ועוד מהמושג הזר, "סמנטיקה". בדומה לאופן שבו בי"ת השתמש במושג "פיל", עושה היוצר דרך כדי להביא את המושג הזה אל העברית. לדרך הזו יש מחיר של רדוקציה עמוקה, של עיקור. בהסתיים ההסבר הזה של היוצר אנו עומדים מול המשוואה: סמנטיקה = חקר השפה. אלא שבאופן מפליא, דווקא אז, כשאנו מתבוננים משני עברי המשוואה, עולה הסתימות הגדולה ביותר, ושבה אותה אי-בהירות ומכה בכוח. האם באמת זה = זה?

הרצון לייצר כלכלת משמעות הוא גם הרצון הטומן בחובו רדוקציה ועיקור חסר פשרות מן העבר השני. ובאמצע זורם נהר עצום, רחב, מסואב, בלתי ניתן למימוש. בא אל-דרור, ובמחזה הזה כורע אל המים, ואוסף קמעה בידו הקעורה, אבל המים האלה, המעוקרים מן הנהר, זולגים חזרה בין האצבעות, המשמעות תמיד בורחת, זולגת. והוא יושב, ומביט בכף ידו הרטובה, ומגלה בה את פניו הריקים. והרגע הזה, מעבר לכל אבסורד ואירוניה, הוא גם מצמרר.

אין ספק שהוראת הבמה (שקט) הבאה מיד לאחר מכן, גם אם היא הפוגה של רגע, נולדת כהכרח.