עוג הופך לעוגי
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
7.6.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

עוג הופך לעוגי

בספרו של נתן אלתרמן "עוג מלך הבשן", ממדיו העצומים של עוג, אלה שבמסורת הקנו לו כוח, הם שמנטרלים אותו. עינת יקיר על אגדה שהופכת את הגדולה למגרעת

עוגי, עוגי, עוג
עוג מלך הבשן.
אפשר להתקלס בעוג,
לצחוק, לעוג, ללעוג לעוג,
ובכל זאת מגלית עד גוג
ומגוג ועד מגוג
לא היה (ולא יהיה)
ענק עדין, ענק ענוג,
ענק צנוע וביישן,
והעיקר – ענק גבוה
כעוג,
עוג מלך הבשן

 

(נתן אלתרמן, "עוג מלך הבשן")

 

במה שונה העולם ה"ילדי" שיצר אלתרמן בשיר הזה מעולמו של ההלך הפוסע בדרך הפתוחה של "כוכבים בחוץ", או של המת החי המשוטט בעיר הנצורה של "שמחת עניים"?

ואולי לפני כן צריך לשאול לאן מפנה אלתרמן את העין שוב ושוב ושוב?

 

לכאורה מאכלס אלתרמן את עוג במרחב המוכר לכולנו, ומתווך אותו מתוך חלקיו – ג'ירף מכאן, שולחן מכאן, באמצע עננים. אלא שהמפגש בין הגיבור למרחב יוצר איזה דיסוננס, מתאר תמיד משהו שאי אפשר לראות. יש איזה מתח מתמיד בין הסביבה לגיבור. כדי לראות משהו צריך לקפוץ מעבר. צריך לקפוץ מעבר כדי לראות את מה שאי אפשר לראות.

lshvnvt_-_vg_mlk_hbshn

אם ביאליק, שקדם לאלתרמן מבחינה דורית, קנה וקונה את לבם של הילדים ואת ליבנו בכך שהוא פוער ברגישות את העולם של המוכר, אלתרמן הופך את העולם המוכר לזר, ודווקא בכך קונה את ליבנו. משום שרק כאשר לרגע, המוכר הופך לזר, אנו למדים עוד משהו על המוכר. אלתרמן אמון על העולם הזר בתוכנו, זה הנתון ברווח. זהו עולם מוכר כמעט, אין לו שֵם, אבל בהצטברותו הוא זוכה לשם חדש. והעולם הזה מורכב גם מהצליל שמייצרת הלשון. זהו תוצר של המפגש בין העין לקול. אצל אלתרמן רואים את הקולות, בדיוק כמו שברגע אחר, בשירו "שדרות בגשם" ב"כוכבים בחוץ", הוא מבקש להסב את תשומת ליבנו לכך שהרעש נפרד מן האור:

 

הנה הזגוגית - שמה צלול משמותינו
ומי בקיפאון הרהורה יעבור?
על קו מפתנה, כעל סף נשמתנו,
הרעש נפרד מן האור.

 

זהו עולם שכדי לראות אותו צריך לעבור תחום. למציאות, עד כמה שניתן לקרוא לה כך, יש כמה רבדים ומישורים, ובכולם, מסתבר, רוחשים חיים, בכולם, מסתבר, רוחש המופלא מאיתנו, אבל יותר מזה – העולם המקביל, העולם שבו משוטטים עוגים וגדים ואפרוחים ואותיות רוחשות באוויר, הוא לא תוספת אסתטית – הוא העולם שיכול ללמד אותנו על העולם שלנו, ולכן יש להקשיב לו, ללמוד אותו, ואז לראותו.

 

התביעה לזכור


ואיך זה מתחיל כאן? זה מתחיל בעוג, אותו שליט הבשן בתקופת נדודי ישראל במדבר. אלא שמתוך אחיזה "ממשית" זו אלתרמן מרשה לעצמו להינתק עוד ועוד, ולייצר בעצם סיפור מקביל, אפשרי לא פחות. אלתרמן לוקח את עוג המדרשי, שבשמו נקשרו אגדות מאגדות שונות, הנסבות בעיקר סביב ממדיו העצומים, הבלתי סבירים, שהקנו לו כוח, אך כאן, דווקא ממדיו העצומים הם שמנטרלים את כוחו. אם נרצה – זו אגדה ההופכת את הגדולה למגרעת. ובמקום כזה, הלשון המרככת היא גם ביטוי לתפנית האירונית: עוג הופך לעוגי.

 

אבל השיר הזה לא נעדר עוצמה. ועוג לא מאבד רבב מההוד וההדר הכרוכים בו ובשמו. איפה, אם כן, טמונה העוצמה החסרה? איפה בכל זאת מושבת לאותו גיבור, שהפך בסיפורו של אלתרמן לאנטי-גיבור, "גיבוריותו"? בלשון. הרגע שבו המספר חושף את השבר של עוג, הוא גם הרגע שבו מתעלה עוג, בזכות הסחרור הלשוני-פואטי, למדרגות הגבוהות שמתוכן הגיח.

 

השיר מסתחרר סביב עצמו – עוג, ללעוג, גוג, מגוג, ענוג. העוצמה היא בסחרור הלשוני, בפואטיקה המתארגנת סביב העַצמה של סחרור, והיא שמשיבה לעוג את גיבוריותו. וכנגד מה עומד הסחרור הזה? כנגד המוגבלות. כוחם האנושי והנפשי של גיבורי אלתרמן מוגבל תמיד, והוא נאבק בדל"ת אמותיו באמצעות הלשון הפואטית:

 

נזמר נא את שיר אליפלט
ונגידה כולנו בקול:
כאשר עוד היה הוא רק ילד,
כבר היה הוא ביש גדא גדול.
בו שכנים ושכנות דיברו דופי
ואמרו שום דבר לא יועיל -
אליפלט הוא ילד בלי אופי,
אין לו אופי אפילו במיל.

אלא שאליפלט...

נדמה כי סביבו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר.
בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה.
כי סביב ככינור וחליל
מנגינה מאירה, מצלצלת.
אם נסביר לך מה זה יועיל,
איזה ילד אתה אליפלט.

 

אליפלט הולך עד האש, כי יש לו אופי, הוא כופה על עצמו גבורה שאולי אפילו לא ידע אותה, ומשלם בגבורה הזו בחייו, והרגע שזה קורה הוא שוב, דבר מה שבלשון, דבר מה שמתרונן בו ושר כנגד העולם שסביב, ואם נרצה – מתוכו.

 

והיופי העמוק המתגלה ברגעים האלה נעוץ בסופו של דבר בשיפוטו של אלתרמן לא את מוגבלותם של גיבוריו, אלא את מוגבלותה של הסביבה לראות את גיבוריה. אנשים לא נותנים. עוג מלך הבשן נולד עם נתונים, שאולי, אומר המספר באירוניה דקיקה מרה, הם אינם דרושים כלל, אך מיד אחר כך הוא מסייג: ובכל זאת, קצת, אולי, חבל. אולי אנו לא יודעים להשתמש בתוכן הפנימי שעוג ואליפלט מביאים עימם.

 

דמיון רב ניכר בפתיחות לעוג ולאליפלט:  "נזמר נא את שיר אליפלט" // "על עוג, על מלך הבשן, נשירה נא שיר זמר קט". בשניהם יש איזו תביעה לשיר, לזכור. מיהם אותם אנחנו שנשיר ונזמר? אלה שטעו בפרשנות? או אלה שציוו על עצמם לזכור את הגיבור שהוחמץ? ככל הנראה, בעולמו המורכב לאינסוף של אלתרמן – אנו אמונים על המחיקה והזיכרון גם יחד.

 

העולם מידפק על הדלת


אלתרמן של "כוכבים בחוץ" ושל "שמחת עניים" ושל "שירי מכות מצרים" ושל הפזמונות, אך גם של שירי הילדים הוא אלתרמן של גיבורים, גיבורים הנדים בארץ שהיא ארצם אך היא גם זרה להם תמיד, והם משתקפים בה בחוץ ומחוץ – "כבשה ואיילת תהיינה עדות שליטפת אותן, והמשכת לכת", נאמר ב"עוד חוזר הניגון" הפותח את "כוכבים בחוץ". וב"שמחת עניים" מידפקת על הדלת שמחת עניים, כי חיכה לה האיש עד עת. העולם מידפק על הדלת, נמצא במגע עם הגיבור, אך גם גורע מגע.

 

תמיד ישנו תחום לא נחדר: ניגון פנימי או מוות, או גובה רב, או דמיון מוגזם – אותו תוכן עשיר של הגיבור שהוא רוצה להעניק לעולם, אך העולם מצוי בחיכוך עם זה, מסרב לעכל. העוצמה הפנימית והעוצמה החיצונית מתנגשות באופן תיאטרלי, והמגע ביניהן הוא מגע של הצתה, של זיקוק לשוני הנישא מאדמה אל שמים.

 

גיבוריו של אלתרמן מקיימים משא ומתן מורכב, מעתיר, גורע, מעשיר, כואב, שקרי, אמיתי עם העולם שמחוצה להם. אך יותר מכל – זהו משא ומתן שבהתקיימו נוצר מה שקורא לו אלתרמן "רגע של הולדת" (בשיר "ירח"). זהו רגע מצמרר, ועצוב מאוד, וחסר מאוד, המפוצה בעודפות לשונית. וזהו גם רגע מאוחר תמיד, המתגלה לאחר מותם של גיבוריו כמו במקרה של עוג ואליפלט, או בעיכוב מה במקרים אחרים. ובשל האיחור הנצחי שהרגע הזה נושא עימו – זהו רגע שיש בו גם זיכוך גדול, כשהוא מגיע.

 

במה שונה העולם ה"ילדי" שיצר אלתרמן ב"עוג מלך הבשן" מעולמו הפואטי "הבוגר"? מסתבר, כמובן, שלא שונה בהרבה. ואולי לא שונה במאום.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus