כאבו של האינטליגנט העברי האומלל: בחזרה למיתוס של י.ח. ברנר
גיבורי הרוח
social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
4.6.15
גיבורי הרוח
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"דינה ברדיצ'בסקי: "ספרות, כמו שנתפסה בפלשתינה של תקופתו, אמורה היתה להעניק לנו פרוגרמה לגאולה, מסגרת עבודה, למלא את החלל של העולם הדתי המתמוטט, אבל ברנר מאמין שכתיבת ספרות עושה בדיוק את ההפך. כתיבה היא פעולה הרסנית, בלי בנייה""

כאבו של האינטליגנט העברי האומלל: בחזרה למיתוס של י.ח. ברנר

"מעורר", סרט תיעודי חדש, חוזר לדמותו הגדולה מהחיים של יוסף חיים ברנר, מחשובי הסופרים העבריים. לכבוד צאתו, שוחחנו עם ברנרולוגים כבדים על יחסו המורכב לציונות, על הממד הדיכאוני באישיותו ועל שותפו לדרך ולעריכת כתב העת, שנותר - במכוון או לא - בצל

דפים זרוקים, מתגוללים על אדמת פרדס בשחור-לבן, נתלים על עצים בשחור-לבן. כך נראית אנימציית הפתיחה היפהפיה ל"מעורר", סרטו של יאיר קדר על הסופר יוסף חיים ברנר, שנוצר בסיוע הקרנות מקור ואבי חי והוקרן בפסטיבל דוקאביב וכעת בסינמטקים.

 

הסרט מתאר קדוש חילוני, נביא מודרני דו-קוטבי חמקמק, סופר שהביט לאמת בעיניים מאניות-דיפרסיביות אבל גם פקוחות לרווחה. דמותו, כפי שהיא מתוארת ב"המעורר", עטורת קוצים ונחנקת מהוויית קוצים, מתחזקת גם בעקבות קריאה במאמרים וספרים שנכתבו עליו בשנים האחרונות. אלה מתארים אותו כאיש חזק-חלש שביקר בחריפות את היהודים והיהדות, בז לרומנטיקה ולמשיחיות הציונית וחש ייאוש וריקנות בארץ ישראל. מצד שני, הוא חייב את הציונות ואת העבודה הפיזית והספרות העברית.

 

ברנר נולד ב-1881 בנובייה מליני באוקראינה למשפחה ענייה. לפי הסרט, אביו קיווה שיהפוך לתלמיד חכם ולרב חשוב ויגאל את משפחתו מעוניה. ברנר עבר מישיבה אחת לאחרת וסולק לבסוף מאחת מהן כי נתפס כותב ספרות חול. ב-1901 גויס לצבא הרוסי, אך כעבור כמה שנים ערק ממנו והוברח ללונדון. בשנים אלה ייסד עם ר' בנימין (יהושע רדלר פלדמן) את כתב העת הספרותי "המעורר", שנחשב לערש הספרות העברית.

 

ב-1908 עלה ברנר לישראל. הוא ניסה לעבוד בחפירת בורות בחדרה והתייאש אחרי שבוע אחד בלבד, מה שלא הפריע לו להטיף במרץ לגאולה דרך עבודת כפיים. ברנר חזר להיות עורך וכותב. לא עבר זמן רב, והוא נהפך לסופר ולפובליציסט נערץ בעיני בני העלייה השנייה. הפרדס בתחילת הסרט "המעורר" נמצא מאחורי "הבית האדום" שבו חי ביפו. זה הפרדס שאליו ברח במהומות שפרצו בין יהודים לפלסטינים ביפו בתחילת מאי 1921 ובו נורה ונרצח. רציחתו טלטלה את היישוב העברי ובה בעת יצרה מיתוס.

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי המעורר רביעי,
20:30 / 22.7.15
הקרנה חגיגית לסרטו החדש של יאיר קדר על י"ח ברנר

נדמה שמעטים מערערים על המיתוס של ברנר. כתבות, ספרים, ועכשיו גם הסרט, מדברים על ברנר בהערצה. "כשסופר נהיה לאייקון תרבות, הוא נעשה מכל שיכול להכיל הכול. הסיפור שלו מתארגן לכלל נרטיב-על, שלא תמיד מכיל את כל מה שבאמת כתב", חושבת דינה ברדיצ'בסקי מהחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. "כיום מגלים בברנר עניין בישיבות, בתל אביב הפוסט-ציונית, בתנועות הנוער ובקיבוצים. טקסטים שלו יכולים להתאים ללהקת הבילויים (שאלבומה השני קרוי "שכול וכישלון", על שם אחד מספריו) ולטקס דתי-לאומי. ייתכן שתפקידנו, כחוקריו, הוא להתחיל לנפות. להבין מה הוא כן ומה הוא לא".

 

אין בציונות רומנטיקה

 

"מי יוכל לשער כאבו של האינטליגנט העברי האומלל, הבא הנה ורוצה בחיים אחרים שלמים, בעבודה גופנית", מצוטט ברנר בסרט, "וכעבור ימים אחדים הוא נוכח... כי הארץ כבר היא ארץ הערבים הנוצרים, כי איכרנו הם האיכרים במירכאות כפולות, כי תקוות עם אין פה". הוא כותב את הדברים בתקופת משבר, שבה רבים מבני העלייה השנייה עוזבים את פלשתינה. מנהיגי הציונות מנסים שלא לחשוף את עומק המשבר, שלא לומר, שלא לחשוף את דבר נוכחותם של הפלסטינים. והנה בא ברנר וכותב את האמת.

 

 

Y
ברנר (תצילום מתוך ויקיפדיה)

 

"בתפיסת היהדות והציונות שלו לא היו ממדים רומנטיים", אומרת ברדיצ'בסקי, "תנועת ההשכלה ניסתה לחפש תחליף לנשגב בעזרת המדע והלאומיות, אך ברנר תוקף את הנסיונות האלה. הרעיון של שיבה אל עבר קדמון נלעג בעיניו. ב'עצבים' הוא שואל: 'מה לנו ולארץ יהודה בכל המובנים?'. הוא משתמש במושג 'ארץ יהודה' כדי ללעוג לרומנטיות שגלומה בו, לאמונה שניתן לשחזר הוויה קדומה".

 

"לעם ישראל, מצד חוקי ההיגיון, אין עתיד", כתב ברנר, "צריך, בכל זאת, לעבוד". לדעת ברדיצ'בסקי, "הלאומיות של ברנר היא לאומיות ביולוגית. בעיניו, להיות יהודי זה עניין של גזע. הוא מאמין שהיהודים יהיו דחויים תמיד, אבל שהם יכולים להירפא בעבודה גופנית. אם יש יסוד דתי-רליגיוזי, הוא נמצא בגזע, ועל כן יש גם יסודות רליגיוזיים בעבודת כפיים".

 

"ברנר אמנם הושפע מהתורות המטריאליסטיות של התקופה, ובין היתר הטמיע גם תפיסות אנטישמיות", מסכים יונתן דיין, חוקר ספרות, מתרגם ועורך שניתח בעבודת הדוקטורט שלו את המלנכוליה בכתביו של ברנר. "עם זאת, הוא לחלוטין לא יכול היה להתנער מהשפה, מהרליגיוזיות שלה, מהיהודיות שלה. מהפרגמנטציה, מהחזרות, מהווקליות, ויש לברנר קטלוגים ווקליים שלמים של אוי, ווי, איי, אח".

 

רבים מתייחסים לברנר כאל חילוני מוחלט, אקזיסטנציאליסט. דיין אינו מקבל את העמדה הזאת. "ברנר ובני דורו נחשבו בעיניי, שלא בצדק, חילונים גמורים. החילוניות לכאורה של ברנר ניכרת בעיקר בכתיבתו הפובליציסטית, שבה הוא מתנער מהיהדות ומהמסורת הדתית. עם זאת, כשקוראים אותו, בעיקר כסופר, מוצאים, בצד הכתיבה המודרניסטית והמטריאליסטית, כתיבה אחרת. ברגע שאתה כותב בעברית, אתה מרעיש עולמות קדומים, ולעתים מיתיים. ברנר קונן על חורבן, על אובדן האל, על אל שמסתיר את פניו. לעתים, הטקסט של ברנר מקבל על עצמו את תפקיד השכינה".

 

הנקרנות, קווים לדמותה

 

החורבן והקינה היו חומרים בנפשו של ברנר. אניטה שפירא כתבה שהיתה לו אישיות דו-קוטבית. אחרים חשבו שסבל מדיכאון עמוק. חבריו ועמיתיו תיארו אדם שבמצבים מסוימים יכול היה לנהום, לזחול על הרצפה, לצרוח.

 

מה הקשר בין המלנכוליה היהודית-ציונית של ברנר למלנכוליה הנפשית שלו?

"לא מצאתי שום התייחסות לפרויד ואיני יודעת אם ברנר הכיר אותו. כשהוא מדבר על הפיצול הקיומי, הוא עסוק מאוד במה שהוא מכנה 'נקרנות'", אומרת ברדיצ'בסקי. "יש דו-קוטביות עמוקה באישיותו. יש שם מלחמה תמידית בין אלטר-אגו בדמות פטריארך – אב גדול שמוקיע אותך, ולברנר היו יחסים מסובכים מאוד עם אביו ובין האגו, שהוא הגוף המפורק, השולי. שאלת האב הריבון היא שאלה מרכזית אצלו. השפה עצמה אינה נוצרת בידי הסופר כריבון, כזה שמעניק להמונים מסר שיוכלו להבינו ולהבין את עצמם דרכו, אלא שפה קרועה ובזויה.

"הטקסטים של ברנר חתוכים ופגועים. שפתו היא שפה של 'בין השמשות', מצב של פיצול בין סופר-אגו זדוני ומוקיע ובין גוף, אגו, מוקע וזרוק. בספרות של ברנר המצב היסודי הוא מצבו של מי שזרקו אותו לכאן ושננטש פה. גוף מתגרד, מוכה במחלות עור ועיניים. אצל גורדון, ביאליק ואחרים יש אמונה שיכולה להתקיים יישות יהודית ואינטגרטיבית. אצל ברנר יש חוסר אמון מוחלט בשלם".

 

"לברנר היתה אישיות דו-קוטבית ומעורערת, במיוחד בתקופות של כתיבת הפרוזה", מסכים דיין, "אז, בעת ובעונה אחת, היו קיימות בברנר המלנכוליה, כפי שפרויד ניסח אותה, כשנאה עצמית קשה, ויחד אתה גם תחושת שליחות ברורה.

 

"כשהתחלתי לחקור את המילה מלנכוליה, הבנתי שאין לה הגדרה סדורה. המלנכוליה של ברנר היא המלנכוליה כפי שהיפוקרטס תפס אותה, כמרה שחורה. לפי היפוקרטס, האנטומיה האנושית מורכבת מארבע מרות. המרה השחורה, שמעוררת תחושת חרדה ועצבות, אינה מאפשרת את ההרמוניה בין המרות ואת איזון הגוף. זאת המלנכוליה של ברנר.

 

"הוא סולד ומתרעם על יצירות עם יסודות אוטופיים ואידיליים של המפעל הציוני. ההוויה שלו היא הווית המרה השחורה, הוויית הקוצים. כאן מתחברת המלנכוליה הנפשית עם מקורות הקינה היהודית. קינת איכה מדברת על חורבן העיר ועל גלות ומגלה הבנה עמוקה של הסתר הפנים, הסתלקות החסד האלוהי. ההבנה הזאת קיימת כבר בתורה. בסיפור קין והבל יש הבנה שאלוהים מתנהג באופן שרירותי, מקבל מתנה מאחד ופוסל את האחר. הוא מליט את פניו מקין. זה עולם שהחסד האלוהי סר ממנו. גם ברנר מקונן בשפה שאין לה אופק משיחי או גאולי, אלא על דבר שאינו".

 

נדמה שיש לברנר שתי פרסונות שונות, זאת של פובליציסט אחראי, צולפני ונמרץ, וזאת של סופר בודד ורב יסורים. מה ההבדל בין הכתיבה הפובליציסטית שלו לכתיבת פרוזה?

"ביצירות הפרוזה שלו ברנר כותב ככוח הורס, אבל כפובליציסט, הוא חייב להשתמש בשפה מועילה ונגישה", אומרת ברדיצ'בסקי, "בכל זאת, הוא היה אדם עם דאגה חברתית עמוקה שפעל בעולם שבו סופרים עבריים – לפחות עד שנות ה-30 – אינם רק סופרים.

 

 

ברנר
ברנר. תצלום מתוך הסרט "מעורר"

 

"ספרות, כמו שנתפסה בפלשתינה של תקופתו, אמורה היתה להעניק לנו פרוגרמה לגאולה, מסגרת עבודה, למלא את החלל של העולם הדתי המתמוטט, אבל ברנר מאמין שכתיבת ספרות עושה בדיוק את ההפך. כתיבה היא פעולה הרסנית, בלי בנייה. היא חושפת את המצב האנושי – האדם כחיה וכמי שנידון למוות – ואינה נעשית ממטרות הומניסטיות או כתחליף לאלוהות".

 

האם אין שום ממד של גאולה אצל ברנר?

"הגאולה היא העיניים הפקוחות לרווחה, הרואות את הכול", אומר דיין. "ברנר, כמו במקורות, מבין את הקיום כמצב של התרוששות, את החיים ככאב, אבל מזכיר שיש לנו כלי שמסוגל לדבר בנוכחות הכלום, ויש לו כוח לקומם את השפה מחדש, לשיר".

 

ואיפה הביקורת?

 

הכתיבה העכשווית על ברנר מתרחקת מביקורת, למעט חוקרים כמו חנן חבר ואניטה שפירא. המלנכוליה, כפי שהיא עולה מהדיבור הפופולרי עליו, מעולם לא נהגית בנשימה אחת עם נרקיסיזם. תמיד יש בה משהו נשגב.

 

"זה מעניין", אומרת ברדיצ'בסקי, "בני זמנו כתבו עליו ביקורת הרבה יותר חריפה ממה שנכתב עליו כיום. הם לא קראו לזה נרקיסיזם, אלא ניוון. לאורך הדורות כתפיו של ברנר התרחבו, והנטייה להתייחס אליו בביקורתיות אינה בולטת".

 

"כשאני רואה כתבות מעריצות על ברנר, אני מרגיש לא נוח", מסכים אבי-רם צורף, דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון שכתב על ר' בנימין, שותפו של ברנר לעריכת "המעורר". "לכאורה, ברנר הציג בספריו דמויות שוליים פרומות שאינן מייצגות את המפעל הציוני, אבל הציונות לא סתם זכרה אותו והשכיחה את ר' בנימין, יהודי שומר מצוות, גליציאנר, אחד הראשונים שדיברו על דו קיום יהודי-ערבי ועל למידת המרחב האסלאמי.

 

"ההתרכזות בעמדה המלנכולית של ברנר חוסמת את המבט על היבטים בעייתיים שלו כאישיות פוליטית. הוא היה קובע הטעם של התקופה, מי שהנחיל לבאים אחריו את העמדה הקיומית הקשה. הוא שלל את כתיבתם של סופרים מהעלייה הראשונה ושל סופרים ספרדים, כמו נחמה פוצ'קובסקי ודב קמחי, שידועים היום רק בחוגים לספרות.

 

"הסופרים האלה מייצרים אופציות אחרות, לא מלנכוליות. הם גם מציגים עמדה של השתייכות לא מוחלטת למפעל הציוני, ללאום. הדמויות בספריהם אינן מתהוות אך ורק סביב סוגיית הלאום, והן נמצאות בדיאלוג בין פנים לחוץ, לעומת דמויותיו הבודדות והמנותקות של ברנר. ברנר, כקובע טעם, חסם את הסופרים האלה ואת קולם".

 

איך קורה שברנר נתפס כיום ככמעט פוסט-ציוני?

"הוא מבקר לכאורה את הציונות, אבל למעשה הוא מתאים מאוד לעמדה הציונית הקלאסית", אומר צורף, "מאוד נוח להכיל מישהו שמבקר אותנו, כשהאדם שמבקר אותנו הוא מישהו מתוכנו. בהקשר זה ברנר מזכיר לי משפט שאמרה מורתי חמוטל צמיר על נתן זך: הוא מציג סובייקט לאומי כאילו מנותק, אבל בעצם משמר את הכול.

 

"יש בי כעס על הצורה שבה זוכרים אותו ושוכחים קולות אלטרנטיביים. במחקר על ר' בנימין היה לי חשוב מאוד לחשוף את האיש הנשכח הזה ואת הוויכוחים שהיו לו עם ברנר. למשל, מאמרו המכונן 'מסע ערב' הוא מניפסט על הצורך בשימור הקשר התרבותי בין יהדות לאסלאם, בין יהודים לערבים. ברנר היה אוריינטליסט ביחס לפלסטינים והאמין במאבק בלתי נמנע בין יהודים לערבים. התנועה הציונית כוננה את רציחתו כאירוע שהצדיק את תפיסתו, ואת תפיסתה".

 

"כאמור, כחוקרים, חשוב לנו למפות מיהו ברנר ומי הוא לא", אומרת ברדיצ'בסקי, "חשוב לי להדגיש את התפיסה הלאומית הגזעית שלו, את התיאורים הקשים של הפלסטינים, שעליהם הוא כותב בנשימה אחת עם צמחים ובעלי חיים, על האיום מהנשי. עם זאת, יש לזכור שהוא, יחד עם חברו אורי ניסן גנסין, הכניסו את הספרות העברית לעידן המודרני. לא היו סופרים עבריים כאלה לפניהם. צריך לזכור גם שקשה מאוד לטוות את כתביו לתוך הגות סדורה, את ספרותו לתוך אמת. מהות כתיבתו היא הרס האמת, הסדור והנכון".

 

קריאה נוספת: על כתיבתו של ברנר בראי החיים בלונדון

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus