קריאת כיוון: שיחה בשלושה קולות
קריאת כיוון: שיחה בשלושה קולות
social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
27.10.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יעל נאמן: פזית היא דמות של מציאות, אבל היא גם עשויה כולה מספרות. ברוב הביוגרפיות החיים של אדם מתוארים בעליות, מפרי לפרי, הדברים שהוא השיג. אני לא חושבת שחיים נמדדים במונחים האלה"
"שהרה בלאו: דווקא בגלל הפסיביות שלי, הלכתי על הז'אנר הכי אקטיבי שיש. יש בי גם משהו שפוחד לומר בפה מלא "אני שהרה בלאו, ואני החלטתי בדעה צלולה ובהכרה מלאה לא להביא ילדים" "
"דוד ניאו בוחבוט: המצב לא עתיד להשתנות. מה שהיה הוא שיהיה: יהיו משוררים טובים יותר ופחות, ויהיו משוררים גרועים יותר ופחות"
יעל נאמן, שהרה בלאו ודוד (ניאו) בוחבוט: אלעד בר-נוי שוחח עם שלושה קולות, שלושה ז'אנרים, שלושה דורות ספרותיים כדי לקבל תמונה עכשווית של מצב הספרות העברית

על "מצב הספרות העברית" נהוג לדבר בפנים רציניות. שלוש המילים נשמטות מן השפה בכובד, כמו בהספד. המבט חפוי, כמעט אבל, וצלילי מרש לוויה מתנגנים ברקע. ואולם, אם מתנתקים לרגע מאווירת הנכאים הכמעט מובנית בשיח הספרותי המקומי, אפשר לראות שקורים גם דברים מעניינים: קולות מסקרנים, סגנונות אחרים ורעיונות חדשניים שמבקשים לבחון בעין חדשה את הנחות היסוד של הספרות.

 

במסגרת סדרת "עונת הספרות" בבית אבי חי (15-11 בנובמבר) יתקיימו מגוון אירועי ספרות שיספקו הצצה אל הזירה הספרותית המקומית דרך מגוון אירועים, ובהם ערבי הקראת סיפורים, הקרנות של סרטים תיעודיים על כותבים עבריים ושיחות עם סופרים ומשוררים על ספרים חדשים. שוחחתי עם שלושה מהם – שלושה קולות, שלושה ז'אנרים, שלושה דורות ספרותיים - כדי לקבל תמונה עכשווית ומעניינת של, ובכן, מצב הספרות העברית.

 

הנדסת גשרים

 

אחד הספרים המדוברים ביותר של התקופה האחרונה הוא "היה היתה" מאת יעל נאמן. בספר מתחקה נאמן אחר דמותה של פזית פיין - אישה שמתה בתל אביב בשנת 2002 בגיל 56 בלבד - באמצעות ריאיונות, התכתבויות ותחקיר יסודי. אף על פי שנאמן בקושי הכירה את פזית, דמותה המסתורית סקרנה אותה, והיא יצאה למסע יוצא דופן בעקבותיה, שזימן לא רק את רוחה אלא גם את רוחו של דור שלם.

 

"אני מרגישה שהרעיון לכתוב על פזית בא במין התחלה מפרקית כזאת, משני איברים", מספרת נאמן, "הראשון הוא הרגע שבו פגשתי אותה, שאומנם היה חטוף, ובכל זאת, הוא עניין אותי וגרם לי לרצות לדעת עליה עוד. השני הוא הרגע שבו נירית, שעבדה איתי בהוצאת מפה, סיפרה לי על פזית - על החודשים האחרונים שלה ועל איך שהיא טיפלה בה. גם הדמות הזאת של פזית וגם הושטת העזרה הזאת ישר נגעו בי. הגיאומטריה של פזית בעולם והשאלות שהיא שאלה סקרנו אותי מאוד. ואז ביקשתי מנירית שתכתוב לי עליה במייל, ואיך שהתחלתי לקרוא אותו, הרגשתי. שם זה התחיל".

 

כבר בהתחלה, כשהבנת שאת רוצה לכתוב עליה, חשבת לכתוב ספר תיעודי, ממוארי? הייתה איזו מחשבה להפוך את פזית לדמות ברומן, למשל?

 

"לא. לא הייתה לי מחשבה כזאת מעולם. התעניינתי בה והיו לי הרבה מחשבות על איך בדיוק זה ייראה, וככל שחקרתי עליה וחשבתי עליה, כך חשבתי על זה יותר כהגדה; הצורה של אנשים מספרים נראתה לי נכונה - אקוויוולנטית לזיכרון. גם האופן שבו אנחנו זוכרים הוא מרוסק וקטוע. הצורה המסופרת של הריאיונות בעל פה, של אלה שלא כתבו את הזיכרונות שלהם מפזית, התאימה לזה מאוד. אני מרגישה שעבדתי המון כמו מהנדסת; בניתי את הגשרים בין הקולות השונים, בין המספרים.

 

 

אלעד ברנוי עונה יעל נאמן
לא ממציאה דברים. יעל נאמן

 

 

"לא התעקשתי על זה שאני כותבת דוקומנטרי. זאת לא הייתה מחשבה מפורשת. אני זוכרת שכשיצא 'היינו העתיד', פגשתי במקרה את קזין (הסופרת והמסאית ארנה קזין - אב"נ) בבית קפה, והיא שאלה אותי אם זה לא מפריע לי שכתוב מאחור 'רומ'ן ולא 'ממואר', וזאת הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על זה. זו לא הייתה החלטה, אבל זה כן נעשה ברור תוך כדי עבודה. אצלי זה פנטי מאוד - אני לא ממציאה דברים, לא מוסיפה בדיון, כלומר, כן מחשבות ופרשנויות, אבל אני לא מוסיפה פרטים או סיטואציות. כל הזמן חשבתי איך אני בונה את זה. איך אני בונה את החורים שבה, איך אני מגלמת את החורים שבה, את השאלות שבה. מבחינתי זאת הייתה המשיכה אליה, שהיא כאילו צרופה שאלות קיומיות - היא עצמה והשאלות שהיא מעוררת אצל אחרים.

 

"פזית היא דמות של מציאות, אבל היא גם דמות ספרותית מאוד. היא עשויה כולה מספרות. זאת אומרת, היא מעבירה חזק מאוד מין תחושה של החניטה הזאת בתוך גיל. אם תשווה אותה לדמויות אחרות בספרות עיונית, תראה שברוב הביוגרפיות מתואירם החיים של אדם בעליות, מפרי לפרי, הדברים שהוא השיג. ואני לא חושבת שחיים נמדדים במונחים האלה. גם משך אותי להתבונן בה ככה. זו דמות שלא עייפתי מלהתבונן בה".

 

זוגיות עם הציבור הדתי

 

מי שדווקא נשארת נאמנה לז'אנר הרומן היא הסופרת שהרה בלאו ("יצר לב האדמה", "נערות למופת"), שספרה החדש "האחרות" יצא באחרונה וכבר הספיק לעורר דיונים ושיח ער ברשתות החברתיות. בלאו מתמודדת בספר עם אחד הנושאים הנפיצים והמושתקים בחברה הישראלית – הבחירה לא להביא ילדים לעולם. אלא שבמקום לכתוב דיון ספרותי כבד משקל על יתרונותיה וחסרונותיה של ההורות בשנת 2018, בחרה בלאו לכתוב דווקא ספר מתח. וכך, עלילת "האחרות" מתארת את החיפוש אחר רוצח סדרתי אכזרי שקורבנותיו הן נשים שבחרו לא להביא ילדים.

 

כדי לשרטט את דמותה של פזית, חיטטה נאמן בזיכרונות העבר של מכריה של פזית. בלאו הלכה אחורה בזמן אף רחוק יותר מנאמן וגייסה לטובת סיפורה, למרות העיסוק בנושא עכשווי, נשים תנ"כיות חזקות שלא היו להן ילדים – מרים, לילית, מיכל, בעלת האוב. אלה מנסות לסייע לדמויות בספרה "האחרות" לעמוד על שלהן.

 

שהרה, דווקא ספר מתח?

 

"כתבתי את הספר בגיל 43, ממש על הביצית האחרונה. בניגוד לגיבורות הספר, אצלי הבחירה לא להביא ילדים לא נוסחה בהחלטה נחושה כזאת. לא אמרתי לעצמי 'אני, שהרה בלאו, לא רוצה להביא ילדים לעולם'. אני הנחתי לעצמי להגיע למצב הזה במין נוגע-לא נוגע. תמיד חשבתי שאתחתן, ואז קרו החיים, והיה לי ברור שאם זה לא במסגרת זוגית, זה לא יקרה, כי לבד לא התאים לי. ואז היה שלב שבו הבנתי שזה הולך לשם, וזה העסיק אותי מאוד.

 

"אז אמרתי לעצמי: זה הנושא היחידי שעליו אני רוצה לכתוב, ובאמת לרגע שקלתי לצלול לזה ברומן תקני, כבד, פסיכולוגיסטי, אבל הרגשתי שאני לא יכולה; שאם אעשה את זה, אני לא אצליח להיות כנה באמת, שהרצינות הזאת תכריע אותי. ודווקא בגלל הפסיביות שלי, הלכתי על הז'אנר הכי אקטיבי שיש, על משהו הכי קיצוני - מותחן. זו היתה ממש תגובת נגד לפסיביות שבה קיבלתי את מצבי. אני לא מיתממת; אני ידעתי טוב מאוד לאן זה הולך. אתה יודע מה - יש בי גם משהו שפוחד לומר בפה מלא 'אני, שהרה בלאו, ואני החלטתי בדעה צלולה ובהכרה מלאה לא להביא ילדים'. זה מפחיד. אני בת 45, ולרוב האנשים בגילי, בארץ, כבר יש ילדים. אני מסתכלת על הדורות שמתחתיי, על בני 25 עד 35 שאומרים שאולי הם לא רוצים להביא ילדים, ואני מבינה שהעיסוק שלהם בזה הוא אקטיבי הרבה יותר".

 

גם אם לא בכוונה, בעצם נכנסת כנושאת דגל לטריטוריה שמעטות צעדו בה לפנייך.

 

"לחלוטין. נהפכתי לגורו בנושא. כולם וכולן משתפים אותי עכשיו, שואלים אותי, מתייעצים איתי לגבי הרעיונות שלהם לגבי הורות".

 

יש לך אימהות ספרותיות שעסקו בנושאים האלה ואת הולכת בעקבותיהן?

 

"עכשיו שאני חושבת על זה, הכותבות האהובות עליי בעברית בכלל לא עסקו באימהות. ואם חושבים על זה, לסופרות ולמשוררות העבריות הגדולות – יונה וולך, לאה גולדברג, רחל – לא היו ילדים. המסורת השירית העברית כן עוסקת בכמיהה לילדים, אבל לא בחוויה עצמה. אז לא, לא היו לי ממש אימהות ספרותיות שעסקו בנושאים האלה. מה שכן, כשאני חושבת על אימהות בספרות, אני ישר חושבת על התנ"ך. אני חושבת על ארבע אימהות, או על ארבע לא-אימהות. כל הייצוג הראשוני של אימהות ואחאות ועקרות חוזר לספר הספרים. בגלל זה היה חשוב לי להכניס אותן לספר. אנחנו חושבים שאצלנו בתרבות המערב הכול מודרני מאוד, פורץ דרך. ידידיי, בואו ניקח נשימה רגע. לא המצאנו שום דבר! כל תופעה אנושית מודרנית נעוצה באבות אבותינו, שהיו לא פחות ייחודיים מאיתנו. אז כשאתה שואל אותי על אימהות בספרות העברית, אני פשוט בוהה בך בבלבול וחוזרת לתנ"ך".

 

 

 

אלעד ברנוי עונת הספרות שהרה
כל תופעה אנושית נעוצה בעבר. שהרה בלאו

 

 

את מרגישה שהתרחקת בספר הזה מהציבור הדתי, שממנו את באה?

 

"בוא אני אפתיע אותך. אני חושבת שקיבלתי מהציבור הדתי את החיבוק הכי גדול שקיבלתי עד כה. אני מנהלת עם הציבור הדתי שיחה ארוכה, כבר כמעט 20 שנה, וזה קהל שאני מרגישה שאני מתבגרת ומתפתחת יחד איתו. זה קהל שהופך להיות צרכן גדול יותר של תרבות, יודע יותר ויותר מה הוא רוצה, מחפש את עצמו. וכן, אני רואה דווקא בספר הזה את האהבה שלי ואפילו את הנאמנות שלי אליו, ואיך הוא נאמן אליי בחזרה. רחלי מלק-בודה, שראיינה אותי למקור ראשון, אמרה לי שהציבור הדתי זו בעצם הזוגיות הכי יציבה ורציפה שהיתה לי, ונאלצתי להודות בצער שאכן כך".

 

שמרנות מוצהרת

 

וגם שירה ממשיכה להיכתב. המשורר ועורך השירה דוד (ניאו) בוחבוט הוא בן 24 בלבד, ומאחוריו רקורד עשיר של עשייה שלא היה מבייש גם את המשוררים הוותיקים ביותר; פרסום שירים בכתבי עת ("הו!", "עכשיו", "הבה להבא" ועוד), הובלת פסטיבל תל אביב לשירה לצד עודד כרמלי, פרסום מאמרים וביקורות שירה ועוד. ספר הביכורים שלו "באישון ליל נצח" יצא מוקדם יותר השנה. בדומה לנאמן ובלאו, גם בוחבוט אינו מהסס להביט אחורה בכתיבה שלו. על אף גילו הצעיר ומעורבותו בזירת השירה העכשווית, בוחבוט שקוע במסורת שיריות ותיקות, מתגעגע לאלתרמן ולשלונסקי ואינו מפחד לכנות את עצמו שמרן.

 

תקן אותי אם אני טועה, אבל אני חושב שהשירה – בפייסבוק ומחוצה לו - הולכת ומתקרבת יותר לשירה שמאחוריה יושב "רעיון" או פאנץ'. אני קורא את השירים שלך, ואני לא מצליח לזהות דבר כזה בכלל. כמעט להפך. אתה לא מאמין ששירה צריכה להעביר רעיון שאפשר להחזיקו בשתי הידיים?

"לפני הכול אומר שקצת התפכחתי ממשפטי ה'שירה צריכה', כאילו שמדובר באיזו פציינטית גוססת שרק בידיי התרופה שיכולה להצילה ממוות. יש אינספור תצורות אפשריות של יופי שירי, תעוזה שירית, יכולת שירית. כשאתה פוגש בשירה טובה, אינך מדקדק בתקנונים כדי לבדוק אם היא עומדת בתקן כלשהו.

 

"למשל, השתלטותו של ה'נוסח הזכי', שנהפכה למעין פונקציה תמטית שחוקה של כל ביקורת הנכתבת בימינו, לא מפריעה לי מאוד. מה שמפריע לי זה לא הנוסח, אלא הביצועים שבאים בעקבותיו. מצחיק לראות אנשים שתוקפים את כתיבת ה'אני' ואחר כך כותבים בעצמם כתיבת 'אני' מובהקת, בלי להרגיש. אני מתון במקומות האלה. הייתי שמח שהנוסח הזכי יוליד עוד 20 נתן זכים, כלומר, משוררים שמוכשרים באמת - עזוב לעדכן, לשדרג או לשכלל את שירת מבשרם - אלא ממש לשחזר או לחקות בהצלחה משהו מאותה איכות (איכות שבעצמה משוכפלת, על ידי זך, ומיובאת מן המודרניזם האימג'סטי). באותה המידה הייתי שמח גם לקבל עוד 20 אלתרמנים, או 20 שלונסקים. הצידוק האתי להתנערות מהם באותה התקופה (הצורך לעבור מכתיבה ניאו-סימבוליסטית קולקטיביסטית לביטוי ישיר, מוצק ואינדיבידואלי) פחות רלוונטי בעיניי. כל עוד לא מציעים בהווה חלופה שעומדת יפה כשלעצמה מבחינה פואטית, אין שום ערך להתנערות מן הנוסח הקודם. הבידוד הזה של האיכות מן ההקשר ומן הנסיבות הקשורות ברוח הזמן  הוא זה שמעניין אותי. האיכות המבודדת, היופי של השיר הבודד, התכונה המסוימת בו שהיא אבסולוטית ואינה תלויה בדבר. לדעתי, גם לאלתרמן וגם לזך יש שירים כאלה, שניתן לבודד מתוכם איכויות חד-משמעיות. לכן הם משוררים נפלאים, וזה מה שנוגע לי. זה מה שאני מחפש.

 

"שירה טובה היא מארג שלם, רחב ורב ממדי של איכויות: לשוניות, מוזיקליות, צורניות, רעיוניות, ועליה להצטיין בכל אחד ואחד מן האלמנטים הללו אם היא רוצה להגיע לגדולה של ממש. זה שילוב של השכל והרוח, המחשבה והתחושה. זו פעולה חושית ממש כפי שזו פעולה שכלית, ואת כל אלה רק הלשון יכולה להביא לידי מימוש. האתגר הגדול ביותר מבחינתי בכתיבת שירה היא ליצור כוח משוכלל, מיומן ומאומן, שמצד אחד מצליח לפעול מתוך הבנה מעמיקה של המסורת השירית העולמית והעברית כאחד ומתוך הבנה אינטואיטיבית של ה'פוליטיקה של הלשון' (כדברי אבידן), ומצד שני, מצליח להעמיד תוצרים מקוריים, ייחודיים, בלבדיים. זה האתגר הגדול ביותר".    

אולי יעניין אותך גם עונת הספרות | סתיו 2018 08.10.18 פסטיבל הספרות של בית אבי חי

 

מה בעיניך הצעד הבא בשירה העברית? לאן היית רוצה לקחת אותה?

 

"קשה לשאול שמרן מהו 'הצעד הבא' ולקוות לתשובה מקורית או מעניינת. אתייחס קודם לחלק השני של השאלה: אני לא לוקח את השירה; היא לוקחת אותי. זאת מליצה וקלישאה, אבל זאת גם האמת. המעשה המושכל, המודע, הוא בעריכת השירים. שם המלאכה מתעצבת בקפדנות. אבל ההיווצרות, הבריאה, חזקה ממך. אני לא יודע למה אני כותב שיר מסוים בחרוזים ושיר מסוים בדיבור חופשי. אני לא יודע למה אני משתמש בדימוי כזה או אחר או בשום דימוי בכלל. אני יכול בדיעבד להצדיק את זה ממקום רציונלי, אבל בזמן אמת זה פועל כמַגיה, כמעשה של אובדן שליטה והתמוגגות הידע. מתוך התמוגגות הידע המוכר, צץ ידע חדש ומגיח, ויש לו טבע משל עצמו.

 

"בעניין החלק הראשון של השאלה, המצב לא עתיד להשתנות. מה שהיה הוא שיהיה: יהיו משוררים טובים יותר ופחות, ויהיו משוררים גרועים יותר ופחות. יהיו מבקרי שירה הגונים וישרים, ויהיו מבקרי שירה קטנים ומושחתים. מה שהיה הוא שיהיה. וברמה האישית שלי? הצעד הבא הוא לנסות לכתוב עוד שיר טוב. ואחר כך, אולי עוד שיר טוב. בתקווה לאסוף כמה שיותר שירים טובים. תן לי את זה – ואני מאושר".

 

סך כל האהבות

דוד (ניאו) בוחבוט

 

בְּשָׁעָה מְעֻנֶּגֶת זֹאת

אֲנִי נָחוּשׁ לִתְבֹּעַ מִן הַבָּשָׂר

אֶת כָּל מְבֻקָּשִׁי.

אִם יָבוֹא פִּתְאוֹם יֶלֶד

קָטָן וְיִשְׁאַל: מָה אַתָּה?

אָשִׁיב לוֹ: תִּזָּהֵר, אַל

תִּכָּנֵס לִי לַשִּׁירִים.

 

אִם יִתְעַקֵּשׁ,

אָשִׁיב לוֹ: יֶלֶד, הַיַּתְמוּת נֶאֱרֶזֶת

בְּשִׁכְבוֹת הָאָבְדָן.

 

אָשִׁיב לוֹ: יֶלֶד,

הַפְּרָטִים תָּמִיד עוֹמְסִים.

הֹוִים כְּבֵדִים כְּמֶרְכָּבוֹת.

 

אַל תִּרְאֶה אֶת עַצְמְךָ גֶּבֶר עַל סוּסִים.

חֲלוֹמְךָ, יֶלֶד, כָּבֵד

מִסַּךְ כָּל הָאֲהָבוֹת.

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus