מה ההבדל בין ספר להמבורגר? ההבדל בין כתיבת ספרים לכל עבודה אחרת
מה ההבדל בין ספר להמבורגר? ההבדל בין כתיבת ספרים לכל עבודה אחרת
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
20.11.19
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"ד"ר יחיל צבן: כשהספרות לא מכירה בהיותה עבודה, היא אחראית, באופן עגום, על מצבה – מצב שבו הרווח של הסופרים הוא בעיקרו זה שמנוצל, שמסופח. מהחינת האופן שבו הספרות מתפקדת בעולם, זה לא משנה אם סופרים כותבים בעד הכיבוש או נגדו"
"יפתח אשכנזי: ההתערבות של השוק אחראית גם להתקרבות של הספרות לקוראים. בשנות ה-90 המגמה של הספרות הישראלית הקלאסית הייתה להתרחק מהקורא. העלבון הגדול ביותר היה סופר שאמרו עליו שהוא מתחנף לקהל. השינוי בשוק גרר את הסופרים אל הקוראים"
"ענת לוין: עבדתי במשרות הכי זעירות - מוכרת זוטרה, מזכירת ערב, פקידה במשרד ממשלתי. איש אינו חושד שאת לא-מזכירה. את וחיוך חתול הצ'שר שלך נטמעים בחדרי ישיבות, שם את מכינה מגשים של קפה מגוון בצד עוגיות אחידות. בכל הזמן הזה את חופשייה להתבונן, לאסוף עדויות"
"תהילה חכימי: כתיבת ספרים לא מפרנסת אותי. אני גם לא רואה איך הכתיבה לבדה תפרנס אותי בעתיד הקרוב. לכן אין לי עיסוק רשמי ומרכזי אחד, אלא תמיד אאלץ לחלק את זמני בין הכתיבה ובין העבודה, אולי אפילו נכון יותר לומר שתמיד אצטרך למצוא דרך לפנות לה זמן, לכתיבה"
לא תמיד יש הסכמה לגבי השוני המהותי בין כתיבת ספרים לכל עבודה אחרת. האם הכלכלה היא המודחק של הספרות? אנשי ספרות מנסים להבין את מערכת היחסים המורכבת בין סופרים לכוחות השוק

על השאלה הישנה מה מוטב לו לאדם -  שם טוב או שמן טוב - קהלת כבר ענה. אבל האם ספר טוב טוב לו לאדם מקציצה צלויה כהלכתה? חוקר הספרות ד"ר יחיל צבן מציע תשובה מפתיעה. את ספרו האחרון, "ספרים הרבה" (הוצאת אפיק), הוא פותח בהזמנה לנסות ולהבין את הספרות העברית העכשווית באמצעות כניסה לאחד מסניפי רשת מקדונלד'ס. "יש לזה כמה טעמים, תרתי משמע", אומר צבן על ההשוואה, שבמהלך פרקיו השונים של הספר נגזרים ממנה עוד ועוד נגזרות. "קנייה של ספר היא דבר טוב, אינטלקטואלי, רוחני, מוסרי, ויותר מכך, קנייה של ספר היא דבר שהספרות זקוקה לו. לכן הספרות מעודדת אותנו לקנות עוד ספר ועוד אחד, והספרות מאלפת אותנו לחשוב שלקנות זה טוב. באופן הזה, הספרות היא כוח דומיננטי בייצור התרבות הקפיטליסטית, על יתרונותיה, על

מגרעותיה ועל ההמבורגרים שלה".

 

אז בפעם הבאה שאני קונה ספר, לבקש גם אקסטרה רטבים?

"תראי, הספרות אוהבת מאוד לחשוב את עצמה דרך תיאוריות מתוקות, מוסריות; דרך פוסט-קולוניאליזם, דרך פמיניזם. היא מתייחסת לעצמה כמשהו שמעניק עוצמה אינטלקטואלית ומשהו שמאפשר מפגש עם הנשגב. אבל גם הספר וגם ההמבורגר נמצאים בקניון, שניהם נשלטים בידי רשתות דומיננטיות ואגרסיביות, שניהם עוברים עיבוד מטורף מחומר הגלם עד למוצר המדף או הדלפק. כל התהליכים שעובר הבשר מעדרי הגידול לשחיטה ועד שהוא נהפך לקציצה, כל הדרך שעושה הבצק עד שהוא נעשה ללחמנייה - אפשר לתפוס אותם כמקבילה הקולינרית של העריכה הלשונית, העריכה הספרותית, ההגהה, העימוד, עיצוב הכריכה – כל מה שעובר כתב היד כדי להיעשות נוח וקל לבליעה. כשהספר וההמבורגר מתחברים במכנה המשותף, זה מרעיב את השיח הכה שבע רצון-מעצמו של הספרות. יותר מזה, היא חושפת את המטרה של תעשיית הספרות – למכור. מבחינת תעשיית הספרות, מרגע שהספר נקנה, התכלית שלו מומשה. הרי קוראים נמצאים גם בספריות. בכל האמור לשוק הספרות, הקריאה נהפכה לערך עודף".  

 

אולי יעניין אותך גם עונת הספרות - סתיו 2019 -ארבע-ולעבודה_צילום-מוטי-קקיון,-יניב-גולן האירוע התקיים ביום שני,
19:00 / 2.12.19
האם הספרות יכולה להשיב את האנושיות למשאבי האנוש? שיחה על מקומה של העבודה בחיינו בעקבות הכתיבה על מקום העבודה, המרחב הפיזי והנפשי שבו רבים מאיתנו "מבלים" שעות רבות ביום.

 

רשתות, צרכנים – אני מרגישה ששכחנו משהו. מה בנוגע לסופרוֹת? לסופרים?

"במבנה הכלכלי הקיים הסופרים אינם חשובים. גם אם הסופר כותב ממעמקי נפשו, גם כשהוא כותב את זיכרונותיו, ברגע שכתב היד מגיע להוצאה, המערכת הכלכלית היא זו שמתחילה לעבוד ומניעה את הספר במערך הפצה ושיווק שהוא תעשייתי וקפיטליסטי וצרכני. הכלכלה היא המודחק של הספרות, וכלכלת הספרות היא המודחק הגדול של הספרות. כבר 300 שנה הספרות אומרת לנו להתעסק במדוע נשך הכלב בלק את הגיבור של עגנון יצחק קומר, אבל כמה הרוויח עגנון?".

 

דווקא עגנון הוא דוגמה יוצאת מן הכלל - סופר עם מו"ל שהוא פטרון. בהסכם בינו ובין שוקן הוא קיבל קצבה חודשית, ושוקן קיבל את הזכויות המלאות. על הכתיבה של עגנון לא הוטלה חובת הפרנסה.

"ועגנון לא מכר. עד ששוקן החליט עם שר החינוך שכל תלמיד בתיכון צריך שיהיה לו בבית את כל כתבי עגנון, המכירות שלו היו גרועות. השאלה כמה גרוסמן מרוויח חסומה בפנינו, ולא סתם. מה שבטוח הוא שאם הוא נמכר בשלוש במאה, אז הוא שליש רב-מכר, לא רב-מכר שלם".

 

אפשר לחשוב על דרכים שבהן זה כן נרשם. בשנים האחרונות ספרים שנכתבו על שוק העבודה או על קשיי ההתפרנסות זכו לתשומת לב. "בצע" של תהל פרוש, 'פרקי מכונות' של סלין אסייג, "מחר נעבוד" ו"חברה" של תהילה חכימי.

"הספרות תמיד כתבה על עבודה, על חקלאים, על פועלים, וגם על סקס, על רציחות, על הבית הבורגני. הספרות כותבת על כל הנושאים, אבל התפיסה הרווחת והמרכזית ביחס לכלכלה היא שהספרות אינה במשחק. היא מסרבת להכיר בזה שהיא עבודה. סופרים אומרים שהם לא כותבים כדי למכור, אבל גם אם הכתיבה לא מזכה בהון כלכלי, היא מזכה בהון חברתי, בסטטוס, במעמד. וזו הדו-פרצופיות של הספרות: מצד אחד, היא תופסת את עצמה כרוחנית, כאינטלקטואלית, כלא-מסחרית - היא מסתכלת על השוק מלמעלה; מצד אחר, היא מנוהלת בידי מערך צרכני שיווקי. כשהספרות לא מכירה בהיותה עבודה, היא אחראית, באופן עגום, על מצבה – מצב שבו הרווח של הסופרים הוא בעיקרו זה שמנוצל, שמסופח. מבחינת האופן שבו הספרות מתפקדת בעולם, זה לא משנה אם סופרים כותבים בעד הכיבוש או נגדו. ויש מי שיחלקו עליי, אני מניח, למשל, דן מירון".

 

והספר שלך - גם הוא הגיע באחרונה לחנויות.

"אני רוצה שיקראו את הספר; לא שיקנו אותו. אני הולך לפרסם את כל חלקיו בבמות שונות, וגם לשלוח לכל מי שרוצה PDF של הספר".  

 

איה אליה יונתן זינדל גרוסמן
"השאלה כמה גרוסמן מרוויח חסומה בפנינו"

(צילום: פלאש90, יונתן זינדל)

 

 

ההשפעה של משפט קצב

 

לשוק אולי לא חשוב מה כותבים הסופרים, אבל האם זה אומר שלסופרים אין זה חשוב איך השוק מתנהל? והאם אפשר להניח שהזיקות בין שוק הספרים לאנשי העט עוברות לא רק בעובר ושב של סופרות וסופרים? יפתח אשכנזי, סופר בעצמו, כותב את עבודת הדוקטורט שלו במחלקה לספרות עברית של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ובה הוא בודק את הקשרים בין פוליטיקה, פואטיקה וכלכלה. "הרעיון שיש קשרים בין ספרות לפוליטיקה אינו חדש. הכתיבה היא מערכת שלמה, ומה משפיע על המערכת הזאת ואיך – אלו שאלות מורכבות", אומר אשכנזי שבחר למקד את המחקר שלו בשנת 2008.

 

"בחרתי את 2008 שרירותית כי זה מה שרציתי - לקחת שנה לא-אקזמפלרית בהכרח - אבל כשנכנסתי לתוך הנתונים, גיליתי שמדובר בשנה שבה המערכת משתנה. זו שנה שבה התנהל משפט קצב, ממשלת אולמרט נפלה בגלל תיק שחיתות נגד ראש הממשלה, וזו גם שנה שבה היה מעבר לכלכלה ליברלית. מבחינת השוק הספרותי, זוהי שנה שבה הדואופול מתקבע: שתי רשתות הספרים הגדולות שייכות, כל אחת, לאחת משתי הוצאות הספרים הגדולות. ברשתות הספרים נהוגים שני דברים חשובים מאוד מבחינת התעשייה: דבר ראשון הוא שיטת האשראי: הרשתות משלמות רק על מה שנמכר בפועל ורק אחרי שלושה חודשים; הדבר השני הוא המבצעים של שלוש או ארבע במאה. אבל אחד הדברים המרתקים הוא האופן שבו המבצעים משפיעים. יותר ספרים נמכרים בעקבות המבצעים, והשינוי הוא בעותקים, לא בהכנסות. לא רק שהתמלוגים לסופרים נשארים אותו הדבר, גם מספר הקונים לא משתנה".

 

איך זה יכול להיות?

"אותם אנשים קונים ספרים, והאנשים האלה קונים באותו הסכום. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש בארץ 200 אלף משקי אב של צרכני ספרים. זהו. זה לא משתנה בעקבות המבצעים - לא מתרחב, לא פוחת. מדובר על משקי בית של צרכנים שרוכשים ספרים באופן חודשי, והצרכנים האלה ממשיכים, גם אחרי המבצעים, להוציא אותו סכום שהם הוציאו קודם לכן על ספרים. אם מאה שקל שווה ערך לארבעה או שלושה ספרים במקום ספר ושליש, המשחק משתנה. הספרים לא מייצגים את ההיצע, הצרכנים לא מייצגים את הביקוש. רשתות הספרים הן שמייצגות את ההיצע בזה שהן מציעות את המיקום הנחשק על מדף המבצעים להוצאות הספרים ולסופרים שמרבים במחיר, שמעניקים להם ספרים בהנחות הכי גדולות".

 

אבל, אשכנזי אומר, למטבע הזה צד אחר. "בעיניי, ההתערבות של השוק אחראית גם להתקרבות של הספרות לקוראים. בשנות ה-90 המגמה של הספרות הישראלית הקלאסית הייתה להתרחק מהקורא, לדבוק באתוס של ספרות שמחויבת רק לספרות. העלבון הגדול ביותר היה סופר שאמרו עליו שהוא מתחנף לקהל. השינוי בשוק גרר את הסופרים אל הקוראים. גם סופר כמו גרוסמן כתב בשנות ה-80 את 'עיין ערך אהבה', למשל, מחווה פנים-ספרותית לברונו שולץ, שגם בעיני אנשי הספרות עצמם היא אתגר לקריאה. גרוסמן של היום זוכר את הקורא, ולשוק יש חלק בזה".

 

מה בנוגע למגדל השן?

"אני לא מקבל את ההיפותזה על הסופר המורם מעם שלא מכיר ולא מתייחס לתנאים הכלכליים והפוליטיים שבתוכם ושלתוכם הוא כותב. סופרים מרגישים את המרחב שלהם. הם יודעים שיש מבצעים, יודעים אם הם פונים לרשימת הרבי-המכר או לפרס ברנשטיין או לשניהם. הכתיבה נעשית כן בתוך מציאות. כל הספרים שאני בדקתי במחקר שלי ושיצאו ב-2008, מקָנוניים ועד לספרות שוליים, עוסקים בתקיפה מינית. קשה לא לחשוב על זה בהקשר של משפט קצב, ואני לא מתכוון להקשר דידקטי. ההתייחסות לא-בהכרח מודעת, היא לא-בהכרח מפורשת, אבל הדברים שנמצאים באוויר, באקולוגיה הסביבתית של הספרים, נספגים בהם".

 

וספרים שמדווחים על מכירת חיסול? על מבצעי סוף העונה?

"עוד שני דברים שחוזרים בכל הספרים שבדקתי הם תחושת חירום וחוסר אונים נרכש. על הראשונה קשה לדבר בהקשר תקופתי. אין דור בספרות העברית שלא מפחד ומזהיר מהקוזאקים שבדלת, מהשואה, מהערבים שנוהרים; מה שחדש הוא חוסר האונים הנרכש. פתאום יש מרכז שמדווח על ההרגשה של אדם שמאבד את היכולת שלו להשפיע על המציאות. אני שואל מה הקשר בין חוסר האונים הנרכש של הדמויות בספרים ובין מצבו של הסופר שפועל בשוק הספרות הישראלי, שהוא מצב של חוסר אונים גדול. מה החשיבות של החוויה של הכותב ואיך היא נספגת בספר כשהסופר יודע שהוא שולח אותו בסוף לשוק שאין בו היגיון ואין לך בו כוח".

 

 

אפשרויות של מרד

 

איפה הכתיבה והספרות פוגשות את המצב העובד? בספרים שלי זו בדיוק נקודת ההתנגשות", אומרת הסופרת והמשוררת תהילה חכימי. בספרה הראשון "'מחר נעבוד" חלק ניכר משיריו מעמידים באמצעות שורות קצוצות דיוקן מפורט של יום העבודה, שוק העבודה, של הלשון במקום העבודה. "במים", נובלה גרפית שפרסמה עם המאיירת לירון כהן, מגוללת נסיעת עבודה לאחת מהבירות הגדולות של עולם העבודה: שנגחאי. ספרה האחרון, "חברה", מכיל שלוש נובלות המתרחשות בגזרות אחרות של מרחב העבודה: חברת היי-טק, סניף פרברי של רשת מזון מהיר, תהליך קבלה לרילוקיישן. "המתח הזה שבין הצורך לשבת ולכתוב ובין העובדה שאני צריכה להתפרנס הוא זה שמעסיק אותי ונותן לי לא מעט נושאים לכתיבה. בספר האחרון שלי ניסיתי להשאיר מחוץ לסיפור את מה שמחוץ לעבודה - להעמיד את המשרד, את המפעל, את רשת המזון האמריקאית כמרחב הפעולה העיקרי. החלק הראשון נכתב ממקום מושבה של אישה על כיסא משרדי וכניסיון לספר סיפור מתוך המקום שתופס את עיקר תשומת הלב, את עיקר התשוקה, את עיקר הזמן של האדם המודרני".

 

בשנה האחרונה כתיבתה זיכתה אותה בשתי מלגות. האחת, מלגת פולברייט, שבמסגרתה התארחה בתוכנית הכתיבה הבין-לאומית והיוקרתית של אוניברסיטת איווה, והשנייה היא מלגת פרדס של הספרייה הלאומית.

 

המלגות שבהן זכית שינו את תנאי העבודה של הכתיבה ואפשרו לך, אפשר לומר בהשאלה, לכתוב ב"משרה מלאה".

"את הספרים הקודמים שלי כתבתי במקטעים קצרים, פרגמנטריים. סגנון הכתיבה הושפע במידת-מה מזמן הכתיבה שעמד לרשותי – מסביב לשעות העבודה. בשנה האחרונה, כשכן היו לי הפנאי והאפשרות לשבת ולחשוב ולכתוב, הפורמט השתנה: פתאום הפרקים התארכו. הם כבר לא היו הפרגמנטים הקצרים. השינוי בשגרת העבודה שינה את הקצב. ברגע שיש יותר זמן, החזרה אל החומר מדי יום או יומיים מכתיבה קצב טקסט אחר מאשר חומר שנכתב בשעה שבקצה יום העבודה, בסופי השבוע והחגים. בשנה הזאת שבה זכיתי לקבל את הפנאי הזה, כתבתי רומן, ואני לא בטוחה שזה היה מתאפשר לי אחרת. כתיבת ספרים לא מפרנסת אותי. אני גם לא רואה איך הכתיבה לבדה תפרנס אותי בעתיד הקרוב. לכן אין לי עיסוק רשמי ומרכזי אחד, אלא תמיד אאלץ לחלק את זמני בין הכתיבה ובין העבודה, אולי אפילו נכון יותר לומר שתמיד אצטרך למצוא דרך לפנות לה זמן, לכתיבה".

 

החיים השוזרים בין זמן כתיבה ויום עבודה אינם נחלתה הבלעדית של חכימי או של קומץ כותבים. המציאות הכלכלית של רוב הכותבים בארץ מחייבת מקור פרנסה. לא לחינם נהפך הטור של רביקוביץ "לעזאזל השיר, אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש", לאחד מטוריה המצוטטים והזכורים. ובכל זאת, כמו חכימי, כותבים וכותבות אחרים מדברים על הקשר שבין הספרות לעבודה במונחים של גומלין - מונחים שונים מאלה שמתארים החוקרים, צבן ואשכנזי לדוגמה.

 

 "תמיד עבדתי בארגונים גדולים, מערכות מעמדיות סבוכות, בתוך מבנים עם הרבה קומות ומעט חלונות", מספרת המשוררת והסופרת ענת לוין. "עבדתי במשרות הכי זעירות - מוכרת זוטרה, מזכירת ערב, פקידה במשרד ממשלתי. היתרון בעבודה כמזכירה בארגון שמעסיק 300 איש, למשל, הוא שאיש אינו חושד שאת לא-מזכירה. את וחיוך חתול הצ'שר שלך נטמעים בחדרי ישיבות, שם את מכינה מגשים של קפה מגוון בצד עוגיות אחידות. בכל הזמן הזה את חופשייה להתבונן, לאסוף עדויות. פסק הדין של המשפט הזה, מבחינתי, הוא ספרי, 'הארכיברית'".

 

את 'הארכיברית', עלילה בלשון אינטנסיבית וזריזה על אסיה הגיבורה העובדת בגנזך שנפוטיזם ושחיתות גודשים את מסדרונותיו, כתבה לוין כשעבדה במשרד עורכי דין. "בעבודה לא כתבתי כי הייתה עבודה. אבל לאורך כל שנות הכתיבה נשאתי עליי פנקס קטן שבו הייתי כותבת משפטים ורעיונות. בארבע הייתי מחתימה כרטיס ורצה לקפה בשדרות ח"ן כדי לכתוב. יום העבודה פלט אותי כמו תותח, אל משרד הכתיבה שבו הייתי אני הבוסית היחידה". 

 

ענת לוין משוררת
העבודה כקיר להישען עליו. ענת לוין

 

 

אסיה, הגיבורה שלך, מאותגרת בידי מקום העבודה, אבל "המצב העובד" הוא גם רווח.

"אסיה היא דמות עכברית שהחיים הובילו אותה למעבדה האנושית שבה היא עובדת. בכניסה היא צריכה להפקיד את השעות, את השפה, את חופשיותה. אבל היא גם אדם מסודר, אוהבת עבודה מסודרת, משכורת באחד בחודש, לדפוק כרטיס בבוקר ואז בערב לצאת ולהרגיש את הרוח של נובמבר. הכללים הנוקשים של המשרד טומנים בחובם גם אפשרויות של אושר, של מפגש, של מרד".

 

יש תחושה שגם השפה של הספר היא כמו מרידה - שפה קצבית ומקצבית, רחוקה שנות אור מהנשימות הכבדות והארוכות שנקשרות במרחבים של גנזכים, של ספריות.

"יש לי חולשה לאותיות, למילים, לפעימות לב ולמוזיקה. אל  'הארכיברית' באתי מהשירה. אצל סופרים הלשון נמצאת בתוך הפה, ורואים להם את השפתיים שמדברות מילים ברורות. אני באתי בלי השפתיים, וזו השפה של הספר הזה - אינטנסיבית, מצייצת, מתרוצצת - שפה של עכברים. כי מישהו צריך לרוץ בתוך השממה של המשרדים, בטפיפות רגליים על שטיחים מרופדים מקיר לקיר. מישהו צריך ללכלך, צריך מישהו שידליק את הרדיו, ישמיע קול צעקה, יפר את הדממה הכבדה. זה מה שאסיה עושה. וזה מה שעשיתי אני במעשה של הכתיבה".

 

מקום העבודה בספר שלך, הארכיון, הוא מקום שהעבודה בו היא אולי העבודה הקרובה ביותר לעבודה הספרותית, למלאכה של הכתיבה. אולי המקום הכי קרוב למה שאנחנו מדמיינים כ-labor של הכותבים - יום עבודה שכל כולו עשייה ספרותית.

"אני מקנאה ביוצרים שאומרים על עצמם שהעבודה שלהם זה לכתוב ולקרוא. אני מנהלת מערכות יחסים מורכבות עם עבודות היום שלי. לפעמים אני אוהבת אותן כי הן מרחיקות אותי מהקרוא והכתוב, אבל אני גם זקוקה להן כי הן בונות בשבילי קיר שאני יכולה להישען עליו או לירוק עליו ולפעמים לנסות לשבור אותו בכוח מילה. הן החומר הקשה שמזכיר לי שהרוח חופשייה. אני חושבת שכשאתה עובד בקרוא וכתוב, שזו עבודת היום שלך, אתה הרבה יותר מושפע מהתעשייה, מהשוק, מהפייסבוק, מהאופנות המתחלפות, ממשטרות המחשבה. חוץ מזה, אני חייבת לציין שתעשיית הספרות בישראל עצמה כן מאפשרת איים של שפיות בתוך המערבולת הקפיטליסטית. כי בצד ספרים משועתקים בהמוניהם, תמיד מוצאים גם אוצרות. באחרונה קראתי את "מחר ניסע ללונה פארק" של אילנה ברנשטיין. אחר כך קראתי ביקורות טובות ופחות טובות על הספר הזה, אבל הספר ניצח את כולן. למה? כי זה באמת ובתמים ספר. זה קול חד-פעמי, אינטימי, הכרחי. יש עוד אחרים כמותו".

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus