מחסום, כתיבה
מחסום, כתיבה
social
facebook whatsup email tweeter
איה אליה //
24.4.20
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"נועה מנהיים: אני לא מתגעגעת ללחץ. לפני שהכול התחיל, הייתי בעיצומה של תקופה עמוסה שבה הרגשתי שאני צריכה לרוץ מהר כפליים כדי להישאר במקום אחד. חריקת הבלמים של העצירה הפתאומית הביאה איתה מידה של מנוחה מתחושת המרוץ, אבל המנוחה הזאת כפויה; יש בה משהו שקרי"
"עמרי חורש: סופרים רוצים למכור את מרכולתם, לדבר על ספרות, והקוראים משוועים לתוכן וסקרנים לשמוע מה חושבים הסופרים על ההווה. אנחנו עדיין נוטים לחשוב שסופרים תופסים אחרת את מצבי הקיצון"
"ענת עינהר: אני מחכה מאוד לחזור למפגשים אנושיים, להתבלבל בין כוסות היין, לצאת לרחובות, לראות בני אדם, להסניף את העיר. חומרים לא רעים לכתיבה אם אתה לא עוסק רק בבעל, בילדים, בכלב ובדיסטופיה"
אחד המיתוסים הנפוצים על כתיבה מתאר אותה כפעולה של סופר בודד שאינו זקוק לדבר פרט לכלי כתיבה ולדמיונו. האם אכן כך, ומשבר הקורונה יניב בעוד שנה יבול ספרותי חסר תקדים? או שמא הניתוק מהעולם הממשי דווקא מייבש את מעייני היצירה? התשובה, כמו תמיד, מורכבת

מתישהו במאה הקודמת, בימים של שגרה שונה בתכלית, אמרה הסופרת האמריקאית ג'סמין ווסט: "משפחה, חברים, החברה האנושית – כל אלה הם אויביו הטבעיים של הכותב". דבריה של ווסט ניזונים ומזינים דימוי מוכר, זה של הסופרת המסתגרת, של הסופר המתבודד. אנחנו רגילים לדמיין את הכותבים ספונים בדל"ת אמותיהם, ממעטים להתרועע, בקושי יוצאים את ביתם. דמויות המופת של הסופר המתבודד אינן מעטות והן מוכרות: אמילי דיקנסון, דבורה בארון, מרסל פרוסט, ויליאם פוקנר, דיוויד פוסטר וואלאס וג'יי. די. סלינג'ר. כבר כמה שבועות שבידוד הוא אינו נטייה של שוליים; הוא תקנה מחייבת את כלל החברה, מכנה משותף שחוצה את קטגוריית המיינסטרים ומתקיים כמונופול. המלאכה הספרותית, האמונה על הלפטופ ועל הקריאה, חומקת, לפחות לכאורה, מן ההנחיות המשביתות את רוב התעשיות. בימים שבהם חנויות עומדות נעולות, ליגות הספורט מושבתות ומרבית המפעלים דוממים, המשק הספרותי יכול לכאורה להמשיך עסקים כרגיל מהסלון. האם בעוד שנה נתעורר למחזור ספרותי של בייבי בומרז, ילידי המגפה?

 

"היית חושבת שכן, נכון? אבל לא. אם הדברים היו ככה, כל מי שמשתחרר מהכלא היה יוצא עם ספר. לא כולם המרקיז דה סאד, ויש הבדל עצום בין לבד ובין בידוד, בין בחירה לכפייה, בין ריכוז ובין חרדה", אומרת נועה מנהיים, העורכת הראשית של הוצאת זמורה-ביתן, מחברת "הרשת החברתית" ובעלת טור ב"הארץ". "כדי לכתוב, אני זקוקה לא רק לריכוז, אלא גם לרוח שתעיף אותי מעלה, שתאפשר לי לראות לפחות חלקים מתמונה גדולה. כרגע אני מרגישה שאני ב-dolddrums – אזור באוקיינוס בלי זרמים, בלי רוחות". 

 

סלינגר
הבדל בין לבד לבידוד. סלינג'ר

 

 

איך נראית שגרת העבודה הרגילה שלך?

"הרבה מאוד דברים בעת ובעונה אחת. היום יום מורכב מתערובת: עריכה מול סופרים – במשרד או בבית קפה - או עריכה מול טקסט, קריאה של כתבי יד, תחקירים, כתיבה לעיתון, הכנה להרצאות. קצת מהכול. היעדר השגרה הרגילה פינה מקום, לצערי, לשגרת חירום. בימים הראשונים עוד מיהרנו להביא את הספרים שמתוכננים היו לצאת במאי למצב שבו אפשר יהיה להוריד אותם לדפוס בהתראה של יום, אבל כרגע ההוצאה מוקפאת, ושלל האמצעים הטכנולוגיים לא מסייעים לי. אסור לי למעשה לערוך. משנקטעתי מהמקצוע, אני חווה כאבי פנטום קשים; געגועים לאפשרות לצלול לתוך מילים, מחשבות ועלילות של מישהו אחר, למשך שעות, בלי שמישהו יצעק "אימא" כל כמה דקות. אני לא מתגעגעת ללחץ. לפני שהכול התחיל, הייתי בעיצומה של תקופה עמוסה שבה הרגשתי שאני צריכה לרוץ מהר כפליים כדי להישאר במקום אחד. חריקת הבלמים של העצירה הפתאומית הביאה איתה מידה של מנוחה מתחושת המרוץ, אבל המנוחה הזאת היא כפויה; יש בה משהו שקרי. העומס המקצועי הומר בחרדות קיומיות וחרדות לגבי עתיד המקצוע שלי".

 

שועלי הזום

 

בינתיים, בזום, ולא רק שם - גם במיילים וברשתות החברתיות - צצים בזה אחר זה: דיונים ספרותיים, סדנאות כתיבה, קבוצות קריאה, מסיבות ספרותיות. כבר בשבוע הראשון להנחיות העבירה הסופרת ענת עינהר, מנחת סדנאות כתיבה ומגזינאית עצמאית, את"אולד זילנד" לרשימת הדיוור שלה. "סיפור קצר על סגר ביתי שכתבתי לפני כשלוש שנים", כתבה בטיזר (פורסם במקור, במגזין "אתה נמצא כאן"). "התחלתי עם דיוור במייל עוד לפני פרוץ הקורונה. עשיתי זאת פשוט כי התחשק לי ואין לי בושה. פתאום באה קורונה והתלבשה על העניין כמו מסכה על פרצוף. אז התחשק לי לשלוח גם סיפורים שלי. זה באמת תזמון מקרי".

 

עינהר נהנית בתקופה הזאת מבולמוס קריאה ("יותר מאי-פעם. בקושי זזה מהכורסה"), כותבת ("דווקא עכשיו, כשאין לי דקה לבד. קשה להסביר למה") וממשיכה בהנחיית סדנאות הכתיבה במתכונת זום. "אני לא אוהבת ללמד בזום. זה תחליף כי אין ברירה. מפגשי הכתיבה אצלי ביתיים מאוד, חופשיים ושתויים. יש בהם הרבה ספונטניות וצחוק, וזה ממד שקשה לייצר בזום. אני מחכה מאוד לחזור למפגשים אנושיים, להתבלבל בין כוסות היין, לצאת לרחובות, לראות בני אדם, להסניף את העיר. חומרים לא רעים לכתיבה אם אתה לא עוסק רק בבעל, בילדים, בכלב ובדיסטופיה".

 

כותבת אחרת שאמונה על הנחיית סדנאות כתיבה והעתיקה את מרכולתה לזום היא המשוררת נעם פרתום. "סדנאות הזום זו חוויה אמורפית, סוריאליסטית, מופשטת, מעוררת המון תובנות. בעיקר גורמת לי להרגיש זקנה", אומרת פרתום, ילידת שנות ה-80.

 

זקנה!

"אחת הסדנאות היא סדנת טינאייג'רז, וכשהתחלנו, כשעוד עשיתי היכרות עם הפורמט, ניסיתי לשעתק התנהלות מהמציאות לווירטואליה. הטיינאייג'רז לא. בשבילם זה מרחב אחר. כמה שאני תופסת את עצמי כמופרעת קשב, הם פי כמה, והיכולת שלהם לזגזוג היא וירטואוזית. דבר ראשון ומסעיר הוא שבזום יש מצב דני-דיני כזה - רואה ואינו נראה. שועלי זום מכירים את הפיצ'ר העילי שמגלה לך את מצבת המפגש. למשל, יכול להיות שאת רואה 20 משתתפים, וחלק לא פתחו מצלמה, ואת רואה בריבועון המסך רק את שם המשתמש שלהם, אבל יתרה מכך! יכול להיות שישנם עוד כמה וכמה משתתפים בלתי-נראים שרק חקירה מדוקדקת תגלה לך אותם. הייתה סיטואציה, נורמטיבית לכאורה, שבה שוחחתי עם נערה ממשתתפי הסדנה על המסך, אבל למעשה באותו זמן התנהל אפיק עוקף בצ'אט. הם מפרגנים זה לזה, מרביצים זה בזה מילות עידוד; חלק מהם בכלל לא מופיעים כחלק מהמפגש, ותוך כדי דיאלוג בעל פה, אני צריכה לזגזג ולקפוץ גם לצ'אט. מה שלהם טבעי לחלוטין, בשבילי הוא סחרור. וישנם הפילטרים, שזה עולם ומלואו. היה לי משתתף שהופיע בשריון אבירים וירטואלי עם מסכת ליצן על הפנים ועוד השתמש במעוות קול. לא היה לי מושג איך הוא נראה או נשמע והוא השתמש גם בשם עט. לא היה לי שום חריר הצצה אל הבן אדם. אני רגילה לתפוס את התפקיד שלי כמנחה כמי שמכוונת לגמרי על המשתתפים, מזהה כל אחד, מכירה את כל הקולות הכותבים שלהם, אבל זה חלק ממה שהפורמט מאפשר. זו תעוזה אחרת. אתה יכול להצטרף לסדנה כמאזין, לגלות את הפנים שלך כשאתה מבשיל, ובבוא הזמן להשתתף באופן פעיל; לעשות צעדי תינוק פנימה".

 

את הימים שלקראת ההנחיות לעוצר ליווה אצל פרתום מעין משחק כיסאות: על כל סדנת כתיבה שבוטלה במרחב הפיזי, התארגנה סדנה במרחב המקוון. "מכוח הזום, מאזן הסדנאות נשמר. בינתיים נפתחו שלוש, ורביעית מתגבשת". ומה בנוגע לשגרת העבודה שאינה הנחיה? "חלק מרכזי מחזית העיסוק הספרותי שלי זה להיות בידורית ניידת של ספרות, או אם תרצי, מופענית ספרותית. ההצעות להופעות היו הדבר הראשון שפחת, הרבה לפני הסגר הרשמי, ובימים האחרונים אני חושבת אולי להרים איזה מופע-ספרותי-זומי-חינמי, בעיקר בשבילי, בשביל המורל. קשה לי לכתוב בימים האלה. יצא לי לכתוב שני טקסטים קורוניים. יש איזה סיפור שאני כותבת. כל שבוע אני כותבת לתוכו, אבל אני שמה לב שאני לא מצליחה לכתוב יותר מכמה שורות, פסקה. 

 

אני פרגמנטרית מאוד, טלאים. היום מדלג מזום לזום. היה לי יום שסיימתי אותו באירוע ספרות זוּמי של טנג'יר, קדמו לכך שלוש שעות סדנת עריכה, וקודם לכן עוד שלוש שעות סשן עריכה עם משורר שכתב היד שלו מגיע לשלבים אחרונים. גם זו חרדה. הנה, הגיע הרגע לחשוב על פרסום, הוצאות או מימון המונים, ואני מנסה לתווך לו את זה שלא ברור מה יקרה לעולם המו"לות גם כשהמשבר יעבור. איך עושים עכשיו את הדבר הזה שהוא להוציא ספרים?".

 

מה נעשה בלי השקות?

 

מי שהם אולי המינה צמח של השאלה הזאת ושל שאלות אחרות שמעסיקות עכשיו את כל השכבות הפועלות במשק הספרותי הם אביגיל קנטורוביץ ועמרי חורש. שני הסופרים אחראים על "ספרות בימי קורונה", מפגשי זום יומיים בהנחייתם בין סופרים לקוראים. "גם אצל אביגיל וגם אצלי המיזם הזה היה הצלה. אני חי לבד, והבידוד סוגר אותי בדל"ת אמותיי. אביגיל בקוטב השני, עם שלושה ילדים ובן זוג באותו הבית. ואז, לתוך שגרת החירום נכנס לו"ז יומי של קריאה ותחקיר, הכנת שאלות, טיפול בפעילות הפייסבוקית, וכמובן, חפירה על ספרות, שזה כיף גדול, עוגן", אומר חורש שלושה שבועות לתוך הפרויקט. בינתיים הספיקו להתארח בסלון הווירטואלי של חורש את קנטורוביץ אשכול נבו, שהרה בלאו, אתגר קרת, עודד וולקשטיין, מעין איתן (עם ספר הביכורים שלה "אהבה"), רובי נמדר ואחרים. "מהשיחה הראשונה שלנו ניסינו לפצח מה עולם הספרות צריך עכשיו. ההוצאות בהקפאה: הן ממשיכות למכור ספרים, אבל לא מקדמות כותרים חדשים ולא מחתימות עוד כותבים. מצד שני, סופרים וקוראים ממשיכים להיות פעילים. סופרים רוצים למכור את מרכולתם, לדבר על ספרות, והקוראים משוועים לתוכן וסקרנים לשמוע מה חושבים הסופרים על ההווה. אנחנו עדיין נוטים לחשוב שסופרים תופסים אחרת את מצבי הקיצון".

 

בוא נדבר סטטיסטיקה. כמה מהאורחים שלכם מדווחים שהם כותבים? כמה מהם במשבר כתיבה?

"90 אחוז מהמרואיינים אמרו שהם בתקופה יבשה, שהם לא מוצאים לא את הפנאי ולא את השקט לכתיבה. אבל אתגר קרת אמר שהוא כותב אינטנסיבית כמו שהוא לא כתב מאז ימי 'געגועי לקיסנג'ר'. הרבה מאוד מהסופרים מדברים על היעדר הפרספקטיבה. קשה להם לראות מה יהיה בשוך הסערה. עוד דבר שעלה שוב ושוב היה הפורמט. להרבה מהאורחים והאורחות שלנו היה קשה להתרגל לזום: לדבר אל הקוראים, אבל להסתכל על עצמם. אנחנו רגילים לחשוב שההתמודדות של סופרים היא מול הדף, אבל הם רגילים למפגשי פנים אל פנים. אנחנו לא יודעים אם הדבר הזה ילווה אותנו חודשים או שנים ובאיזה מידה נאלץ להסתגל ללחוש לאדם מבעד למסך, ללמוד את זה כמו שפה חדשה".

 

ככלל, חורש מסתמן כאופטימיסט. הוא רואה את ההתנסויות הדיגיטליות בתקופת העוצר כאפשרות לשנות את מציאות השוק הספרותי. "הפורמט הזה מאפשר לקצר טווחים ותהליכים בין סופרים וקוראים. זו פעם ראשונה שאפשר, באופן יומיומי, בלי תשלום, בלי לשנות תוכניות, לשוחח יד ראשונה עם סופרים וסופרות. יש כאן מידה של ספונטניות ושל מיידיות. הזום משריש הבנה שהקשר בין קורא וסופר אינו זקוק בהכרח לשליחים. לאור המבנה של הרשת הכלכלית, זו הבנה מדהימה. הרי כלכלת הספרות במבנה הנוכחי שלה בוגדת בסופרים. מבחינת רשתות הספרים, הסופר הוא תחתית שרשרת המזון. המכתבים שהוציאו לאחרונה שתי הרשתות, גם סטימצקי וגם צומת ספרים, שבהן הודיעו שהן מקצצות באופן חד-צדדי 35 אחוז מהתשלומים שהן היו חייבות להוצאות על חודשי מכירה שהיו בכלל טרום הקורונה, משקפים בדיוק את זה. זה מהלך שמבהיר עד כמה השיקולים בשוק נעשים במנותק מן הכותבים. עם סגירת השערים של ההוצאות, יש פרוז'קטור חזק מאוד על יחידת הבסיס סופר-קורא. היחידה הזאת מגלה באמצעות הזום את הכוח שלה, עוקפת את מעגל השיווק והמכירה. בתי הקולנוע נסגרו, אין פסטיבלים ואין תיאטראות, אבל הספרים נשארו. אתר 'עברית' למשל כבר הוציא לשוק אסופה של סיפורים קצרים ועובד על אחת נוספת. סופרים סיפקו את החומרים, עורכים נתנו את שירותי העריכה המקצועית, ובאופן מיידי, האסופה הזאת שווקה חינם. אבל המשמעות של תהליכי העבודה שקוצרו יכולה להיות לה משמעות גם ברמת שורת הרווח של הכותבים. אותה המהפכה שעברה בעשור האחרון על עולם המוזיקה יכולה עכשיו להגיע לספרות". 

 

איה אליה אביגיל
מיזם לימי קורונה. אביגיל קנטורוביץ

 

 

עד שהמפכה תגיע, סופרים, סופרות, עורכים ועורכות ספרותיים ימשיכו לחכות דרוכים לשינוי בהנחיות, ואיתו למוצא פיהן של ההוצאות ושל חנויות הספרים. מה שבטוח הוא, לפחות לשבועות הקרובים, אולי חודשים, אירועים ספרותיים לא-מקוונים נגנזים. כך קרה למשל להשקה הירושלמית של "נחמיה", ספרו של יעקב צ' מאיר, שהייתה אמורה להתקיים בבית אבי חי בתחילת החודש. "מפגשים עם קוראים קורים ברשתות חברתיות, בחנויות ספרים, ברחוב – כשעוד היה רחוב. בהשקה יש צד טקסי, ציון של מה שקרה, של ספר שראה אור. אני ממש לא חובב השקות", מעיד על עצמו מאיר, "הרבה שנים תפסתי אותן כשילוב לא-מוצלח בין סיום מסכת למסיבת אירוסין, ואירוע שמי שמגיע אליו מגיע כי לא נעים אחרת. אבל אחרי ההשקה התל אביבית של 'נחמיה', עוד השקה שחששתי שתהיה בר מצווה ובסוף הייתה נהדרת, קיבלתי פרספקטיבה אחרת. בביוגרפיה של ספר יש תחנות הכרחיות - חלקן הצלחות וחלקן כישלונות - אבל מהרגע שהרעיון נובט ועד שהספר נדפס ואובד במרחב השכחה, נמכר על פי משקל במכירות סוף השנה, ההשקה היא האפשרות לעצור ולומר שהיה פה משהו, אירוע. בהשקה שהייתה 'נחמיה' היה במרכז, לא אני, ולערב הזה הייתה משמעות אמיתית ומקום מוצדק בביוגרפיה שלו", מסכם מאיר.

 

בימים שמורכבים מחול המועד ועוד חג ועוד עוצר, מאיר מדווח על הרגלי קריאה משתנים ומשונים. "אני תמיד קורא המון ספרים בבת אחת, ואת רובם אני לא מסיים. אבל עכשיו אני שוב ושוב ניגש אל ארון הספרים ושולף ספרים שקראתי מזמן, או שפעם אמרתי שאני צריך לקרוא ולא הגעתי אליהם, ועכשיו אני קורא אותם בבולמוס, מכריכה לכריכה. מצד שני, ספרים שהתחלתי לפני כן נזנחו הפוכים באמצע הדרך. הכי משונה? את התרגום החדש של 'הטירה' של קפקא הפסקתי בחצי, אבל אז נשלף מהמדף התרגום הישן של זנדבנק ונבלע כולו".

 

ושאלת מיליון הדולר: מה עם הכתיבה?

"אני לא יודע אם זה פשוט קרוב מדי ליציאה של 'נחמיה' לאור או משהו אחר, אבל אני מוצא את עצמי באפס פרודוקטיביות ספרותית. השבוע חלמתי שאני בפתיחה של אופרה שכתבתי וכולם נרגשים מאוד ולבושים יפה, ורק אני יודע שלא כתבתי כלום, ועוד רגע האורות כבים והמסך עולה".

 

 

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus